כלים לעזרה עצמית

את הפרק הזה לקח לי זמן לכתוב. המטרה שלי היא לשתף במה שעוזר לי עד היום, מה שעוזר לאחרים, ומה הנושאים שאני יודעת עליהם שכדאי להכיר בתהליך של ההחלמה. ההחלמה עבורי זאת האפשרות לחיות חיים שבהם אני יותר מכירה את עצמי, יותר מחוברת לאחרים לא ממקום של שליטה, והאפשרות להיות יותר מאוזנת רגשית ולהגיב פחות ממקום של תגובות אוטומטיות. תהליך ההחלמה הוא תהליך שבו אני לומדת לדבר עם עצמי בקול חדש – במקום לגעור בעצמי ולדבר אל עצמי בביקורת ושיפוט, אני לומדת לדבר עם עצמי ממקום אוהב, מכיל ואכפתי. אני לומדת לטפח את עצמי, לתת לעצמי כל יום שגרה ששומרת עלי מאוזנת ולשים לב מה קורה לי. יש שקוראים לתהליך הזה פיתוח של הורה פנימי אוהב – כלומר, אני ממש יוצרת קשר עם דמות בתוכי שיודעת להיות הורה אוהב. ואז במקום הורה פנימי ביקורתי ומאשים, אני מפתחת את ההורה פנימי אוהב ומכיל.

כל הכלים שמפורטים פה – טיפול פרטני, הצטרפות לקבוצת תמיכה, תרגול מדיטציה, דיבור עם ילד פנימי, ועוד – מטרתם לעזור לשנות את הדיבור הפנימי, לשנות דפוסי חשיבה הרסניים ומתעללים ולפתח קול פנימי חדש, טוב לב ואוהב. ברגע שאני מבינה שהכל בידי – רק אני יכולה לשנות את איך שאני חושבת ומדברת אל עצמי – יש בזה המון עוצמה. מפה בא הריפוי.

מילה על המשמעות של "להרגיש מאוזנת"
אני משתמשת לא פעם במושג "איזון" או "איזון רגשי" בתור תיאור של משהו שאני רוצה להגיע אליו. בשבילי הכוונה היא היכולת להרגיש טוב, והיכולת לחזור להרגיש טוב אחרי שמשהו קורה, למשל טריגר שזרק אותי לתגובה אוטומטית. בתחילת התהליך בקושי היו ימים שבהם הרגשתי טוב. אפילו לא ידעתי את זה, כי זה היה המצב הבסיסי שלי. מין חוסר שקט תמידי, עצבנות, תגובתיות וחוסר יכולת לווסת את עצמי. לאט לאט התחילו רגעים שבהם הרגשתי שקט. הרגשתי שהכל בסדר ואני לא רוצה לברוח מפה. זה התחיל משניות ואז היה נעלם. לא ידעתי מה הביא את ההרגשה הזאת ולא ידעתי איך לשחזר אותה. היום אני כבר יודעת מתי טוב לי ומתי לא טוב לי. כשאני שמה לב שאני מופעלת, אני יכולה לחקור עם עצמי מה קרה רגע לפני שהתחלתי להרגיש לא טוב, ולהבין מה היה הטריגר שהפעיל אותי. כך אני יכולה להחזיר לעצמי יחסית ביעילות ומהירות איזון. עדיין יש ימים שבהם קשה לי, שאני לא מאוזנת. אבל גם בהם אני יודעת מה קורה לי, ואני יודעת שאני לא מאוזנת. אני כבר לא חסרת אונים וחסרת מודעות. וזה עושה את כל ההבדל. פיתוח המודעות העצמית הוא איטי ולוקח זמן, אבל הוא משנה חיים.

מילה על טריגרים – כתבתי באריכות על התופעה של תסמונת פוסט טראומטית אצל אנשים שגדלו בבתים לא מתפקדים בעמוד על תסמונת פוסט טראומטית. למעשה מדובר במושג שנקרא היום "טראומה מורכבת" ומתייחס לטראומה ממושכת, כמו ילדות בבית בלתי מתפקד. אחד התופעות היא תגובה לטריגרים, כאשר טריגר יכול להיות כל דבר שקשור למערכות יחסים. למשל אנשים כועסים או אפילו ילד כועס יכול לעורר טריגר ותגובה חסרת פרופורציות. חשוב לזהות שמדובר בטריגר ותגובה אוטומטית כדי לדעת לעצור את התגובה, ולהבין מה קורה – זה עוזר לקבל את עצמנו, עם התגובה המוגזמת, בחמלה, ולצאת מהר יותר מהביקורת והשיפוט שמתעוררים בעקבות האירוע.

על כמה זמן מדובר?

חשוב להבין שהדברים לוקחים זמן. ריפוי מילדות בבית בלתי מתפקד צפוי לקחת כמה שנים. לפחות 3-5 שנים של תהליך אינטנסיבי כדי להרגיש שינוי משמעותי, ולמעשה המשך עבודה על התודעה והמודעות לכל החיים.

תהליך הריפוי לא יכול להיות פסיבי ודורש התמסרות והתמדה. את למעשה צריכה לפתח דפוסים חדשים של התנהלות כדי לשמר את השינוי, מדובר כאן על החלמה מדפוסי חשיבה מושרשים היטב, ולכן דרושה פעולה מתמדת ממושכת כדי ליצור שינוי אמיתי. אי אפשר להתגבר על ילדות בבית בלתי מתפקד בין לילה. וגם לא מקריאה של ספרים ומאמרים בלבד, וגם אי אפשר לעבור את התהליך הזה לבד. לב הבעיה טמון במערכות היחסים שלנו עם אחרים ועם עצמנו. לכן כדאי וחשוב לעבור את התהליך יחד עם דמות של מטפל/ת או קבוצה או שניהם. מעבר להתמדה, דרושה גם לקיחת אחריות אישית על תהליך ההחלמה שלך. רק את יכולה ליצור את תהליך ההחלמה שלך, ולהתמיד בו יום יום. זכרי שלצד הקושי טמונה גם המון עוצמה והקלה.

אומרים שהתפתחות רגשית היא כמו ספירלה – לפעמים אנחנו מרגישות שאנחנו ברגרסיה ולכאורה חוזרות לאותה נקודה, אבל למעשה כל פעם אנחנו במקום גבוה יותר בסולם הרגשי. לכן חשוב כל כך להשתמש בכלים שיעזרו לשמור על רציפות, על פרספקטיבה, שאפשר יהיה להתבונן אחורה ולהרגיש את ההתקדמות. אנחנו מתמקדות בהתקדמות, ולא בלהיות מושלמות.

מכשולים וקשיים שצפויים בדרך

  • חשוב להבין שבזמן התהליך יש מעבר דרך הרבה רגשות לא נעימים. זכרונות עולים, כאבים מודחקים עולים לפני השטח, וזה חלק נורמלי מהתהליך. חשוב לזכור את זה ולא לברוח מהקושי. הקושי הזה הכרחי כדי לשחרר את הכאב הכלוא. את עשויה לחוש כאב אל מול ההבנה של כמות הסבל וחוסר האונים שחווית בילדות. אלה תחושות שיכולות להיות מציפות, יחד עם התחושה שחייך עד כה היו שקר. את עשויה לחוש את הכאב שהדחקת כילדה בעוצמות חזקות. היום את בוגרת ויכולה לטפל בעצמך. אין דרך "נכונה" לעבור את התהליך, וכל אחת מרגישה את הדברים בקצב אחד ובצורה אחרת. רק את יכולה לקבוע את התהליך של הריפוי שלך.
  • עוד רגש שעשוי לעלות הוא כעס. הכעס מפעפע אל פני השטח אחרי שנים של הכחשה והזעם שתחושי עשוי להציף ולהבהיל, וחשוב לחלוק את ההרגשות האלה עם אנשים שמבינים אותך.
  • שלב נוסף שצפוי בתהליך הוא אבל ועצב. אבל על החיים שלא חווית, על אובדן הילדות. האבל כל כך מציף שאולי תחושי שאם תתחילי לבכות לעולם לא תוכלי להפסיק. חשוב לזכור שהאבל מעיד על כך שאת עוברת את התהליך. זה משהו טוב, למרות שהוא לא נעים. תמיכה בקבוצות מאוד עוזרת לקבל הבנה של השלבים את עוברת.
  • תהליך הריפוי הוא ארוך. לוקח זמן עד שהשינוי הופך להיות חלק מאיתנו. חשוב גם לזכור שאין זה כשלון אם נושא שחשבת שכבר פתרת שב ומופיע. ייתכן והפעם זה נוגע ברבדים עמוקים יותר של הנושא. זה נורמלי שבתקופות של לחץ תמצאי את עצמך נסוגה להתנהגות ה"ישנה" שלך. את תהליך הריפוי יש לקחת יום ביומו.
  • ולבסוף, זכרי שהמשמעות של השינוי שאת עוברת היא גם שינוי הדרך שבה תפסת את עצמך ואת העולם עד היום. את עשויה להרגיש שאת לא שייכת לגוף שלך לעתים וזה נורמלי. תזכרי שיבוא יום שבו תוכלי גם להתחיל להרגיש שמחה וחופש חדש שלא חשת מעולם. בתור בוגרת תוכלי להתחבר לתחושת הילדה הפנימית השמחה כפי שלא יכולת כשהיית ילדה. זה תהליך לא פשוט אבל אם מתמידים בו, החופש בפנימי מגיע לאט לאט.

שמירה על מערכות היחסים בזמן התהליך

  • כשאת עוברת שינוי ומרגישה שזה עושה לך טוב, ייתכן ותרגישי שעולה בך צורך להציל את כולם ולנסות ללמד אותם כל מה שאת לומדת. חשוב לזכור שהמשמעות של זה היא להפוך עליהם את עולמם, כפי שעולמך מתהפך. זאת בקשה לא פשוטה לבקש מאחרים. חשוב לזכור את זכותם של אחרים לבחור לא לעבור את התהליך שאת עוברת. גם אם את בטוחה שזה יעשה להם טוב. תמיד עדיף לחכות שאחרים יפנו לבקש עזרה, מאשר להציע להם להשתנות. חשוב שתתמקדי בתהליך שלך, ופחות באנשים אחרים.
  • אם את במערכת יחסים זוגית, חשוב ליידע ולשתף את בן/בת הזוג בתהליך שאת עוברת. אפשר להציע שיהיו שותפים בתהליך שאת עוברת, כלומר, להציע להם לקרוא ספרים או לשמוע הרצאות בנושא כדי שתהיו מסונכרנים, אבל לזכור שזה תהליך שאת עוברת. לקבל את בן/בת הזוג אם הם לא מעוניינים להיות מעורבים באופן אקטיבי. תתמקדי בתהליך שלך.
  • ייתכן ותגלי שאת במערכת יחסים שיש בה תלות-שיתופית (enmeshment, codependency), שימי לב שאת עוברת שינויים שמשפיעים על הדפוסים של מערכת היחסים הזאת. במערכת יחסים, שני אנשים אמורים להיות מעורבים בשינוי החוקים או שמערכת היחסים תהפוך לבלתי מתפקדת. וזה לא משנה אם את מרגישה שאת "עושה את הדבר הטוב ביותר עבור שניכם" – זה עדיין עשוי להרגיש כמו סוג של שליטה עבור האדם השני במערכת היחסים. חשוב לעבוד על יצירת מעורבות, לשתף, לשמור על קרבה, גם בזמן שמנסים לייצר נפרדות רגשית. אפשר ומומלץ גם לנסות לפנות לייעוץ זוגי אם מערכת היחסים הופכת ללא מתפקדת.
  • נסי לזכור שבאופן עקרוני, אם אפשרי, כדאי לא לעשות החלטות דרמטיות בחודשים הראשונים של תהליך שאת עוברת. אם את מתחילה טיפול או מתחילה ללכת לקבוצה, השתדלי לתת לעצמך חצי שנה לפחות, לפני שאת מחליטה על מערכת יחסים חדשה או על הפסקה של קשר. החלטות שנעשות בזמן שינוי כל כך משמעותי, לא תמיד יהיו הנכונות עבורך. נסי להיות סבלנית ולערב את האנשים הקרובים אלייך בהתלבטויות ובקשיים שאת חווה. יחד עם זאת, לפעמים כשאת מבינה מה קורה, את מבינה שאת במערכת יחסים שלא טובה לך, וזה חשוב לתפוס מרחק. חשוב לעבור את התהליך עם ליווי של עוד אנשים, או טיפול אם אפשר. 

טיפול פרטני ככלי לעזרה עצמית – למה לשים לב?

כפי שכתבתי כבר, קריאה ולימוד עצמי בלבד, אינם מספיקים כדי לעבור תהליך משמעותי של שינוי. מאוד חשוב להיות עם עוד אנשים בתהליך הזה. לחלק מהאנשים מספיק להיעזר בקבוצות תמיכה טלפוניות, וירטואליות או פנים-אל-פנים, לקרוא, ללמוד כלים כמו מיינדפולנס ולעבור את התהליך במסגרות האלה. לחלקנו יש צורך גם בטיפול רגשי פרטני תומך, כמו טיפול פסיכולוגי או פסיכואנליטי, שעוזר ללמוד את החוויה של הורה אוהב, שמלמד אותנו לפרוק רגשות בלי לפחד, ואיך לדבר אל עצמנו בטוב לב, ועוזר לפתח מערכת יחסים מיטיבה עם דמות המטפל/ת. 

אם את בוחרת להיעזר בטיפול רגשי, יש מספר עקרונות שכדאי לשים לב אליהם כשבוחרים טיפול:

  • כדאי שהמטפל/ת יבינו בנושא של טראומה מורכבת מהילדות ושיטות לעזרה עצמית להחלמה מילדות בבית בלתי מתפקד. אבל זה לא חובה. מטפלים טובים מבינים את ההשלכות של הילדות על דפוסי ההתנהגות גם בלי התמחות בנושא.
  • המטפל/ת צריכים להבין בנושא של בית בלתי מתפקד רגשית, אבל לא צריכים בהכרח לגדול בבית כזה בעצמם.
  • מומלץ להיעזר במטפל/ת עם תואר שני בפסיכולוגיה/פסיכותרפיה/עבודה סוציאלית קלינית, כדי להיות מקצועיים מספיק בהתמודדות עם האתגרים שמעלה טיפול באדם שגדל בבית בלתי מתפקד רגשית, כולל העברות בטיפול ודיסוציאציה.
  • המטפל/ת אמורים לענות על שאלות ולא לשמור את כל המידע אצלם. חשוב לבחור מטפל/ת שפתוחים ולא סמכותנים. 
  • חשוב לשמור על גבולות הטיפול שלא יהפכו לחבריים.
  • כדאי לפגוש מספר מטפלים. את לא חייבת להמשיך עם המטפל/ת הראשונים שפגשת. יש לנו תכונה של נאמנות יתר, וחשוב לשים לב שאת בוחרת מתוך הצרכים שלך ולא כי לא נעים לך. אם את לא מצליחה לבחור גם אחרי שפגשת מספר מטפלים, אולי את עוד לא בשלה לטיפול כפי שחשבת.
  • כדאי להתייעץ עם חברים לקבוצת תמיכה ולראות שהמטפל/ת נשמעים מתאימים. בשלב כלשהו חשוב לבחור ולהתמיד בטיפול אחד ולא לדלג בין מטפלים. ההתמדה ומערכת היחסים המתמשכת עם הדמות של המטפל.ת הם חלק מהטיפול.
  • מערכת יחסים עם מטפל/ת עוברים דרך בניית אמון שיכול לקחת זמן. אם את מרגישה שאת לא בטוחה שאת בכלל צריכה להמשיך בטיפול, שבכלל מגיע לך טיפול, שאת בכלל מעניינת את המטפל.ת, אלה תגובות נורמליות. חשוב לעבור דרך תהליך בניית האמון ולהתמיד ולהגיע למקום חדש שבו את יכולה להרשות לעצמך להפתח רגשית. אין זמן "נכון" או דרך נכונה לעבור את התהליך. יש פחד נטישה ויש חוסר אמון עמוקים שלוקח זמן לעבור דרכם. חשוב שתהיי סבלנית אל עצמך בתהליך.

 

בכל מקרה, אני ממליצה לקרוא את הפרקים על הקשר הטיפולי בספר "עכשיו אני" של מאיה ריד. היא נותנת סקירה מקיפה ומעמיקה על הדרכים לבחור מטפלים, כאשר את לא סומכת על שיקול דעתך, בגלל הילדות שעברת. היא מדברת על איך להקשיב לעצמנו ולהבין מתי המטפל/ת פשוט לא מתאימים, או לא מבינים בנושא של טראומה מורכבת מהילדות. אי מביאה ציטוט מתוך הספר, שנכתב על-ידי שרי עוז, מטפלת בנפגעי טראומה מורכבת: "כפי שכתבו משתתפי הפורום, שורדים צריכים לשים לב לתחושות האינטואיטיביות של עצמם בנוגע לאיכות הקשר שמתפתח עם המטפל. יחד עם זאת, מעבר לאינטואיציה, קיימת השאלה האובייקטיבית כיצד מתמודד המטפל עם גלי השפל והגאות, עם העליות והירידות שמאפיינות את הקשר הטיפולי. כאשר מטופל קורא תיגר על יעילותי המקצועית או כועס עלי – או לחילופין, כאשר אני כועסת עליו – הנטייה הטבעית שלי, כשל רוב האנשים, היא להגן על עצמי. אלא שזה אינו משרת את צרכי המטופל. לשורדים מגיע מטפל שיעשה כל מאמץ להתגבר על נטיותיו הטבעיות ולהגיב אליהם בכבוד".

קבוצה ככלי לעזרה עצמית – מתי כדאי ולמה לשים לב?

בכל הספרות שקראתי וההרצאות ששמעתי בנושא של החלמה מבית בלתי מתפקד, ממליצים מאוד להצטרף לקבוצות תמיכה, כגון קבוצות 12 צעדים (יש סוגים שונים של קבוצות 12 צעדים כגון קבוצות לילדים בוגרים מבתים בלתי מתפקדים, או לאנשים שנמצאים במערכות יחסים של תלות-שיתופים ורוצים ללמוד לצאת מזה), או קבוצות טיפוליות, שעוסקות בנושאים של ההחלמה מילדות בבית בלתי מתפקד. חשוב לבחור קבוצה שבה חולקים נסיון, עוצמה ותקווה להחלמה. לא כדאי להתמיד בקבוצה שבה מתמקדים בהאשמה של ההורים ושיתוף של סיפורי אימה מהילדות. זה חשוב לחלוק את החוויות במקום בטוח, אבל חשוב גם להתמקד בלחוש את הרגשות ופחות בלהישאר במקום של הקורבן. הדבר נכון גם לגבי קבוצות וירטואליות, בפייסבוק או פלטפורמה אחרת, מומלץ להתמיד בקבוצות של העצמה. חשוב לבחור קבוצה שבה את מרגישה בטוחה לחלוק מרגשותייך בלי פחד משיפוט. חשוב לבחור קבוצה מיטיבה שמתמקדת בהווה, ביצירת נפרדות, בלימוד של תגובות חדשות למצבים, בטיפוח הילד הפנימי והורה פנימי אוהב. התמקדות בעבר וברצון לשנות אנשים אחרים, רק מעכבים אותנו את הריפוי שלנו.

כוח נוסף שיש לקבוצת תמיכה הוא שאפשר להעזר בחברי קבוצה באופן יומיומי, לדבר בטלפון, להתכתב, לשתף בקבוצות וירטואליות, וזה נותן מענה לצורך להרגיש שאת לא לבד. בעיני יש בחוויה הזאת המון עוצמה. לפעמים קשה לדמיין מתי ייגמר הטיפול, ושייכות לקבוצת תמיכה מאפשרות את המעבר הזה לחיים "ללא טיפול" בצורה יותר טבעית, הדרגתית ותומכת.

בספרה "עכשיו אני" כותבת מאיה ריד: "אחת המצוקות הגדולות במהלך הטיפול, שגורמת לתיסכול ולא פעם לייאוש, היא הקושי של השורדת להבחין בשינויים תוך כדי התרחשותם, לאמוד את הדרך שעשתה עד לנקודת זמן מסויימת ולהעריך מה וכמה מצפה לה בהמשך. קשה לראות את קרן האור מתוך המנהרה האפלה, בתוך הטלטלה, הכאב, האימה והזכרונות שמציפים. פעמים רבות התחושה היא של דריכה או גרוע מכך – שכיוון התנועה הוא לאחור. הבטחות חיצוניות של "מומחים שאין להם מושג מה עובר עלי" נשמעות כקלישאות שמכסות על תבוסה הולכת ובאה. השיח בפורום (הכוונה לקבוצה וירטואלית) עם אנשים ש"יש להם מושג" מה עובר עלי, אנשים שהיו "שם" ועכשיו נמצאים בשלבים שונים של תהליך ההחלמה. חלקם בתחילת הדרך, אחרים כבר כמעט נוגעים בקצה ומרביתם נמצאים בנקודה כשלהי בין לבין – על הדרך הספיראלית לקראת החלמה וסיום הטיפול. האפשרות להיות שותפים ועדים בזמן אמת האחד לנפתולי מסעו של השני, הופכת את הדרך למוחשית יותר, מוארת וצפויה עבור ההולכים בה."

כלים נוספים לעזרה עצמית

  • תרגול יומיומי של מדיטציה (מיינדפולנס, טרנסדנטלית, ויפאסנה, מה שעובד בשבילך)– אני אישית הגעתי לתרגל מדיטציה דרך מיינדפולנס. לא ניסיתי שיטות אחרות אבל אני מניחה שלכל שיטה יש את היתרונות שלה. עבורי החיבור למיינדפולנס ממש השלים חוליה שהיתה חסרה לי בטיפול. למדתי לזהות רגשות, להרגיש מתי אני בתגובה אוטומטית ואיך לווסת את עצמי מול רגשות כמו כעס, עצב וכאב. יש מקומות רבים שמאפשרים לעבור קורס MBSR (Mindfulness-based stress reduction). מומלץ למצוא מקום שמתייחס גם להיבטים של בודהיזם, גישה של טוב לב ודיבור פנימי אוהב. זה כלי מאוד משמעותי עבור אנשים שרגילים לדבר אל עצמם בקול פנימי שיפוטי. מיינדפולנס מספק כלים פרקטיים להפחתת מתחים, ליכולת להרגע ברגעים של כעס, להתבוננות ברגשות והפרדה בין רגשות ומחשבות. בעיני זה כלי ממש מותאם לריפוי מילדות בבית בלתי מתפקד רגשית.
  • כתיבה יומית. כתיבה יומית עוזרת לעבד חוויות ולשחרר אחיזה בהן. היא מאפשרת ליצור דפוסי חשיבה חדשים ובאופן כללי נחשבת לכלי טיפולי יעיל. הכתיבה יכולה להיות אינטואיטיבית, כתיבה של הכרת תודה , של זכרונות וחוויות מהילדות, או של דברים שעשו לי טוב היום. כל סוג כתיבה יש לו ערך משלו וכדאי להתנסות בכל מיני סוגים. כתיבה של מצבי רוח כשאת במצב "טוב" ו"לא טוב" יכולה לעזור לך לאבחן מתי את במצב תודעה מסויים. לי מאוד עוזר לקרוא ברגע של הצפה, איך אני מרגישה כשאני לא מוצפת. זה יוצר "גשר" בין מצבי תודעה שונים. זה עוזר לווסת את מצבי התודעה שקשה לי בהם.
  • תרגול הכרת תודה על כל דבר שהצלחתי היום. תודה לגוף שמאפשר לי דברים, תודה על מזג אויר נהדר, תודה על שהצלחתי לחזור לאיזון, תודה על מערכת יחסים שיש לי – כל דבר שעושה לי טוב בחיים. אפשר לתרגל את זה בזמן מדיטציה, כתיבה או כל הרגל יומיומי אחר. תרגול הכרת תודה מייצר דפוסי חשיבה חיוביים ומחזק את החשיבה החיובית גם כשלא מתרגלים. אפילו שזה אולי לא מורגש תוך כדי תרגול, יש להכרת תודה יומית משמעות מאוד גדולה לשינוי דפוסי חשיבה.
  • עבודה עם הילדה הפנימית. קשה להגזים בחשיבות שיש בעיני להכרה בעובדה שיש בנו ילדה פנימית (יש לפעמים אפילו כמה דמויות כאלה בתוכנו) שמנהלת הרבה מהתגובות האוטומטיות שלנו. יש חשיבות רבה ליצירת קשר איתה והכרה בקיומה. אפשר ליצור קשר דרך כתיבה (ישנה טכניקה שבה כותבים ביד הדומיננטית שאלות לילדה הפנימית ועונים עם היד הלא דומיננטית), מדיטציה, טיפול גופני כמו אקסס בארס, טיפול שעוסק בקשר עם הילדה הפנימית, או פשוט חיבוק עצמי או שיחה עם הילדה הפנימית. כדאי ליצור את הקשר היומיומי הזה. פעמים רבות יש בנו ילדה פנימית שמרגישה נטושה ויצירת קשר איתה מאוד מרפאה.
  • פעילות גופנית חשובה משתי סיבות. אחת היא שהיא מייצרת אנדורפינים ותורמת להרגשה הטובה, מייצרת הרגשה של אנרגטיות ועוזרת לשמור על מצב רוח חיובי. מעבר לזה, פעילות שהיא גם כיפית, (כמו ריקוד, שחיה, סאפ, כדורעף, וכדומה) עוזרת ליצור קשר עם הילדה הפנימית ולעורר את היכולת להנות.
  • תקשורת מקרבת. כדאי ללמוד כלים ומיומנויות לתקשורת מקרבת, שהיא דרך בריאה לתקשר עם אנשים. התקשורת המקרבת מתמקדת בזיהוי הצרכים שלך ואיך לבטא אותם בלי מניפולציה, האשמה ושיפוט. זאת ממש שפה חדשה וכדאי לתרגל אותה על בסיס יומיומי, בטח בהתחלה. ממש לשבת ולכתוב מה רוצים להגיד לפני שניגשים לדבר עם מישהו. איך לבטא את הדברים ממקום בריא. חשוב לשים לב שתקשורת מקרבת היא כלי. צריך לעבור קודם תהליך רגשי שיאפשר לך להשתמש בכלי הזה. בתחילת התהליך האפשרות להשתמש בזה יכולה להראות בלתי נגישה וזה יכול להיות מתסכל. מנסיוני, רק אחרי שמתחיל תהליך שבו את מדברת אל עצמך יותר בטוב לב, ומתקשרת עם עצמך בצורה מיטיבה, תוכלי להשתמש בכלים של תקשורת מקרבת באמת.
  • קריאה והאזנה למידע שעוזר לנו. חשוב לקרוא מידע, כמו פה באתר, או באתרים אחרים רלוונטיים, לקרוא ספרים, וגם להקשיב להרצאות שמעוררת בנו השראה (המלצות לחומרי קריאה וכדומה כאן). יש קבוצות שבהן שולחים כל יום קטע קריאה (למשל בקבוצת ACA), שעוזר לשמור על מסגרת יומיומית של עוגן קריאה כדי לשמור על איזון ולהזכיר לנו מה שחשוב לנו. חשוב לא לקרוא או להאזין לחומרים שגורמים לנו להרגיש רע. אם זה מעורר בנו טריגרים – אולי זה לא מתאים לנו. זה בסדר לא לקרוא כל מה שיש שם בחוץ ולשמור על מינון בריא.

לסיכום, זה יכול להרגיש מציף לחשוב על כל הדברים שאפשר וכדאי לעשות כדי להחלים. נתתי כאן רק נגיעה בכל נושא וכמובן שיש צורך להתעמק בכל נושא בפני עצמו. לא צריך לעשות הכל בבת אחת. לכל אחת יש את מה שהכי עוזר לה, וכל אחת צריכה למצוא את הדברים שעושים לה טוב. העצות כאן הן מין מצפן שאומר – אלה דברים שעוזרים לאחרות, כדאי לך לנסות גם. בסופו של דבר, אנחנו מוצאות מה עוזר לנו במטרה שלנו – ללמוד לאהוב את עצמנו קצת יותר כל יום, ולהפסיק להתעלל בעצמנו עם מחשבות שיפוטיות ודיבור פנימי שלילי. אנחנו מפתחות הורה פנימי אוהב ומייצרות מערכת יחסים אוהבת עם הילדה הפנימית. לאט לאט האהבה העצמית גדלה והיכולת שלנו לשים גבולות בריאים גדלה ומערכות היחסים שלנו משתפרות. חשוב לזכור שזאת עבודה יומיומית. אם את שמה לב שאת בנפילה, תזכירי לעצמך מה עוזר לך בדרך כלל ותחזרי לעשות את זה. תיצרי לך שגרה יומית שבה כל יום את קוראת משהו / מקשיבה למשהו /בקבוצה כלשהי  / משוחחת עם מישהו / בטיפול כלשהו / בתירגול מדיטציה וכדומה – כל מה שעוזר לך. זה לא "פינוק" וזה לא "מוגזם" וזה לא "התמכרות" – אלא זה חיוני בשבילך כדי להיות מאוזנת. כל יום ביומו.

סיפור על שני זאבים – אגדה אינדיאנית

"ערב אחד, סיפר אינדיאני אחד לנכדו על המאבק המתרחש בתוך האנשים. הוא אמר: “נכדי, המאבק הוא בין שני זאבים הנמצאים בתוך כולנו. זאב אחד מייצג את הכעס, קינאה, צער, חרטה, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, בושה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב השני מייצג טוב-לב, חמלה, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, נדיבות, אמפתיה, כנות ואמונה”. חשב הנכד על הדברים ושאל את סבו: “ואיזה זאב מנצח”? ענה לו הסב בפשטות רבה: “הזאב אותו אתה מאכיל”."

סיפור ממקור לא ידוע.

כשאת לומדת לטפח את עצמך, ולדבר אל עצמך בטוב לב, חמלה ואהבה, יום יום, את מאכילה את הזאב הטוב. זה כל הסיפור.

 קריאה נוספת מומלצת

אילו הורים אתם… לעצמכם – מאמר מעשיר על כלים לפיתוח הורה פנימי אוהב. מאתר מקום.

מקורות

עכשיו אני – זה לא לנצח: מסע ההחלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות מאת מאיה ריד (מומלץ לקרוא!)

Perfect Daughters – Adult  Daughters of Alcoholics by Robert J. Ackerman,

Adult Children of Alcoholics by Janet by Geringer Woititz, Ph.D Ed.D.

פודקאסט על סגנונות רגשיים http://www.sagolcenter.org.il/?page_id=16737