נפרדות, התמזגות ומה שביניהם

את העמוד הזה אני כותבת תוך כדי שאני לומדת על הנושא של התמזגות ונפרדות, מושגים שלא הכרתי לעומק קודם לכן.אין לי כוונה להסביר לעומק את כל ההיבטים של התמזגות (יש שיקראו לזה סימביוזה או חוסר דיפרנציאציה), אלא אני מביאה פה את המידע שעוזר לי, בחוויה האישית שלי, לפתח מודעות לעצמי בנושא הזה. כשהתחלתי להבין את נושא ההתמזגות והנפרדות, הבנתי שאני למעשה חווה במערכות יחסים מצבים שבהם אני מתמזגת עם האחרים ולא מבדילה מתי אני נגמרת והם מתחילים. מה זה אומר? למשל, שאני מנסה נואשות לשלוט במה שאחרים יעשו. אני מנסה לעזור ולתקן אחרים בלי שבכלל ביקשו ממני עזרה. אני מזדהה עם חוויות ורגשות שאנשים אחרים במשפחה עוברים. אני למעשה מרגישה כאילו אני עוברת את הרגש או החוויה. אני מרגישה שאנחנו אדם אחד, שאני חייבת להרגיש את מה שהאחרים מרגישים, ושאחרים חייבים להרגיש מה שאני רוצה שירגישו. שאני חיה דרך אנשים אחרים, ולכן גם מנסה לשלוט בחיים שלהם. בשבילי זאת ההשלכה המשמעותית ביותר של חוסר נפרדות.

היום אני מבינה שכילדה האמנתי שזה התפקיד שלי לתקן את המשפחה הבלתי מתפקדת שלי. כמובן, שזה לא באמת תפקיד של ילדה. וכמובן שזה בלתי אפשרי שילדה תתקן משפחה בלתי מתפקדת, עם בעיות של גירושים ואלכוהוליזם, אבל בכל זאת, אני האמנתי בכל לבי שאם רק אעבוד מספיק קשה, אצליח. ולקחתי איתי את התפקיד הזה לבגרות, גם היום אני מזהה אצלי נטיה חזקה לתקן אחרים, לשלוט בהם ולנסות שכולם יתנהגו כמו שאני רוצה.

למדתי שיש גם דרך אחרת לחיות. שיש אנשים שחווים את העולם בצורה אחרת לגמרי ממני. למדתי שאדם שחי עם יכולת לנפרדות, יש בעצם הסכמה להכיר ב"אחרות", בכך שאנחנו אנשים שונים. הבנתי שקשה לי לעשות את זה כי ה"התמזגות" יוצרת אצלי תחושה שאני יותר מעורבת. אני פוחדת מהמקומות שבהם אני מרגישה שקורים דברים שלא קשורים אלי. קשה לי להכיר בעובדה שמה שקורה לאנשים אחרים בחיי לא קשור אלי – שיש להם גוף נפרד ומחשבות נפרדות ובחירות משלהם. זה בעצם הכח שמניע אותי הרבה פעמים לנסות לשלוט באחרים, ולהתעקש שיעשו את הדברים בדיוק כמו שאני רוצה, וגם ירגישו מה שאני רוצה שירגישו.

הבנתי שחוסר הנפרדות הוא אינדיקציה לחוסר בשלות ריגשית, חוסר בגרות. הצורך בשליטה מהמקום הזה הוא צורך של הילדה שבתוכי, זאת שעוד לא התבגרה, ושהיא למעשה עדיין מנהלת לי את החיים. שהנסיון לשלוט באחרים הוא אשליה כי אי אפשר באמת לשלוט באחרים, רק בתגובות של עצמי. הבנתי שאני רוצה להתבגר. שבעצם בתהליך הטיפול שאני עוברת, אני לומדת לבחור לשלוט יותר ברגשות שלי, להרגיש אותם, אבל לא בהכרח לפעול לפיהם. אני מנסה ללמוד איך להתנהל ממקום יותר מודע. זאת ההתבגרות שאני עוברת.

למדתי שיש השפעה למשפחת המקור שלי ולחוויות מהילדות על האופן שבו אני מתקשרת עם עצמי ועם אחרים עד היום. התחלתי להסתקרן ולנסות להבין האם בכלל אפשרי ל"עבור לצד השני"? להפוך להיות אדם בעל "נפרדות"? או שנידונתי לחיים של התמזגות ושל תגובות אוטומטיות בלתי מודעות? לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל ידעתי שאני רוצה להיות מין "לוחשת לסוסים". להיות קשובה לכח הפנימי שלי, ולא להיות "עלה נידף ברוח" כפי שאני מרגישה פעמים רבות. לאט לאט אני מבינה שזה מה שאני שואפת אליו בתהליך של ההתפתחות שלי. להיות מחוברת לצד הזה שבי, המחובר, האותנטי, היודע. זה צד שבעצם קיים בכל אחת מאיתנו, אבל קשה לנו להעלות אותו אל פני השטח, כי אנחנו מוצפות מדי או מופעלות מדי רוב הזמן. הבנתי שאדם שכן מצליח להפריד את עצמו מהקולות שמציפים אותו ומשפיעים על ההרגשה שלו, הוא אדם שמצליח ליצור נפרדות, ולחיות יותר בשלווה.

רקע תאורטי
במאמר של צבי מארק (מומלץ לקרוא, אני מביאה כאן רק חלק קטן ממנו), הוא מסכם את תורתו של מורי בואן, מחלוצי תיאוריית הטיפול המשפחתי ותורת המערכת המשפחתית. בואן מגדיר את מושג הנפרדות או מובחנות ה"עצמי" כאבן פינה ביכולת לחיות חיים מאוזנים. הוא מתאר את היכולת להיות במובחנות של ה"עצמי" כיכולת לחשוב ולהרהר, לא להגיב אוטומטית ללחצים רגשיים פנימיים או חיצוניים; היכולת להיות גמיש ולפעול בתבונה, גם במצבי חרדה. אנשים שאינם בעלי מובחנות של ה"עצמי" מונעים בקלות לתגובות אוטומטיות בעקבות רגשות לא מודעים, שמחבלות ביכולת להיות בשליטה עצמית. חייהם מונעים על ידי תגובתיות לאנשים שמסביבם. אנשים ללא מובחנות עצמית נוטים להגיב רגשית לאחרים – בכניעה או בהתמרדות. אין להם זהות אוטונומית; נטייתם היא להתמזגות רגשית עם אחרים. קשה להם לקיים את האוטונומיה שלהם, במיוחד בנושאים הקשורים בחרדה. כאשר הם נשאלים לדעתם, הם מדברים על הרגשתם; כאשר הם נשאלים מה הם מאמינים, הם חוזרים על דברים ששמעו. הם מסכימים עם כל מה שאתה אומר, או מתווכחים על כל דבר.

האדם המובחן, או ה"נפרד" לעומת זאת, יכול לאזן את החשיבה והרגש; מסוגל לרגשות עזים ולספונטניות, אך גם בעל איפוק עצמי הנובע מן היכולת להתנגד למשיכה של דחפים רגשיים. אנשים בעלי נפרדות עצמית מסוגלים להציג עמדות ברורות כי הם חושבים על הדברים עד הסוף, מחליטים במה הם מאמינים, ופועלים בהתאם לאמונתם.

בואן מתמקד בתהליכים משפחתיים, ומתאר את התהליך שבו ההורים מעבירים לילדיהם את חוסר המובחנות או חוסר הנפרדות שלהם. התמזגות רגשית בזוג יוצרת מתח המוביל לסכסוך, לריחוק רגשי, או לתפקוד לקוי הדדי. ככל שהילד מעורב יותר בהתלכדות של המשפחה, הוא עובר לשלב נמוך יותר של מובחנות העצמי. בעוד שילד מעורב פחות בדינמיקה בין ההורים, עובר לרמה גבוהה יותר של מובחנות. עם השנים נוצרת העברה בין דורית. הילד בעל המובחנות הנמוכה יותר מהוריו יבחר בן/בת זוג ברמת מובחנות שלו. הם ייצרו אווירה רגשית זאת במשפחה החדשה, וישלבו את ילדיהם לתוכה. במקרה כזה רמת החרדה במשפחה נוטה להיות גבוהה יותר מאשר בדור ההורים. בשל כך, המנגנונים להתמזגות במשפחה (סכסוכים בין בני הזוג, תפקוד לקוי של ילד או של הורה) יהיו חזקים יותר. ככל שישנה חרדה הממוקדת יותר בילד אחד, כך תקטן יכולתו לווסת את רגשותיו, וכן סיכוייו לגדול לבוגר מאוזן ובעל נפרדות עצמית. ככל שפוחתת רמת החרדה הממוקדת בילד, גדל הסיכוי שיגדל בעל מובחנות רבה משל הוריו. כך עובדת ההעברה הבין דורית. הורים המשליכים את דאגותיהם על הילדים מכריחים אותם להתאים עצמם או למרוד. במקום ללמוד חשיבה עצמאית, הם מתפקדים בתגובה לאחרים. כאשר הם עוזבים את הבית הם מקווים להיות אדונים לחייהם, ולא להיות דומים להוריהם. למרבה הצער, למרות שרבים נאבקים במורשת שלהם, זאת לרוב משיגה אותם.

שדה ריגשי משפחתי קולקטיבי
בהרצאה של ג'רי וויז, מומחה לטיפול משפחתי לפי הגישה המערכת המשפחתית של בואן, הוא מדבר על כך שהרעיון של נפרדות ה"עצמי" הוא להיות מחוברים לאחרים ולשמור גם על ה"ביחד" וגם על "נפרדות". המטרה היא להיות מחוברים לאחרים ועדיין להצליח לשמור על העצמי האותנטי שלנו. בבסיס הרעיון של מערכת משפחתית, אנחנו תמיד מחוברים לאנשים במשפחה. המשפחה הגרעינית שלנו, משפחת המקור, והקשרים האלו נמשכים כל חיינו. היכולת ליצור הגדרה עצמית בתוך המערכת, היא שמאפשרת לנו ללמוד להיות עצמינו למרות שאנחנו מחוברים לכולם.

על-פי ג'רי וויז, בתורת המערכת המשפחתית יש אמונה בשדה ריגשי קולקטיבי שמשפיע על כל החברים במשפחה. כמו מובייל – אם אדם אחד חווה תזוזה, כל המובייל זז בתגובה. לפי תורה זו, אדם יוצר דיאלוג פנימי עם ההורים לכל חייו. המשך הדיאלוג הפנימי הוא מה שמערכות היחסים בנויים עליו. אם נבין את זה נוכל לבנות לנו "ערך עצמי" בדרך חדשה. למעשה במקום ערך עצמי נוכל להתחבר ל"עצמי" שלנו. אנחנו רוצים ליצור הפרדה תוך הכרה בהשפעה שיש לשאר הקשרים במשפחה עלינו. תוך גילוי חמלה רבה כלפי עצמנו וכלפי המשפחה שלנו. אנחנו לומדים שזה בסדר להתפתח אפילו אם בני המשפחה שלנו לא מתפתחים יחד איתנו. מותר לנו להחלים מהעבר שלנו, גם אם המשפחה נשארת מאחור, בדפוסים שליוו אותנו כל חיינו.

הבנתי שכדי להצליח לעצור את ההעברה הבין דורית, ולחוות הורות בריאה יותר עבורי ועבור המשפחה שלי, אני צריכה לפתח את היכולת שלי לנפרדות. אני רוצה ללמוד להפריד את עצמי מהקולות הפנימיים שלי שמבוססים על אמונות שקיבלתי עלי מהמשפחה שלי בילדות. אני רוצה לעשות את זה גם עבור עצמי, גם כדי לתת דוגמה אישית וגם כדי ליצור אוירה משפחתית שמאפשרת לכל אחד להתפתח מול עצמו, ולא בתגובה לאחרים. כל עוד אני מתנהלת ממקום אוטומטי שמגיב לאחרים כל הזמן, אני מונעת מעצמי לפתח את ה"עצמי" שלי.

מה כל כך חשוב בנפרדות לאמהות שגדלו בבית בלתי מתפקד ריגשית?
כאשה שגדלה בבית שלא תיפקד ריגשית, בוודאי הרגשת כל החיים קושי במערכות יחסים. העניין הוא, שכל עוד היחסים הם עם אנשים בוגרים, שבוחרים להיות במערכת יחסים הזאת, שאולי מבוסס על התמזגות לא בריאה – אני לפחות הרגשתי שאפשר לחיות עם זה. אין תחושת אשמה כלפי האנשים שבמערכות יחסים איתך כי הם אנשים בוגרים שבוחרים בכך בעצמם.

אבל כשמדובר בילדים, אני מרגישה שיש הבדל. הילדים שלנו לא בוחרים להיות איתנו, וזאת האחריות שלנו, כאמהות, לייצר מערכת יחסים בריאה איתם, ולאפשר להם לצמוח לאנשים בריאים מבחינה ריגשית. אני לא אומרת את זה כדי לשפוט אותך, או את עצמי. אני עשיתי ואעשה עוד הרבה טעויות בדרך. זה אנושי. אני גם מבינה שהרגלים של חיים שלמים קשה מאוד לשנות, ואני ניגשת לנושא הזה עם כל החמלה שאני יכולה למצוא בתוכי כלפי ההרגלים הלא בריאים שטבועים בי. יחד עם זאת, אני מכירה בהשפעות שיש להרגלים הלא בריאים מהבית ושהם יכולים לעבור הלאה גם לילדים שלנו. אני מנסה להמיר את האשמה שצפה בי כשאני חושבת על זה, לאחריות. אני מנסה להבין איך אני לוקחת אחריות על הנטייה שלי להתמזגות, ומייצרת נפרדות עבורי, ועבור המשפחה שלי.

כמו בכל נושא בהתפתחות אישית, הצעד הראשון הוא יציאה מהכחשה. אחד הדברים שעזרו לי לראות את המציאות כפי שהיא היה סיפור שהומלץ לי לקרוא בזמן הטיפול, ושם לי מראה לגבי מה זאת אמא שלא פיתחה נפרדות. הסיפור מתאר סיטואציה מעט קיצונית אבל דפוסי החשיבה של האמא בסיפור היו מוכרים לי בצורה כואבת ממש, והרגשתי שהסופרת "נכנסה לי לתוך הראש". למי שמעניין אותה – מדובר על הסיפור השלישי בספר של מאיה ערד – "המורה לעברית". מסופר שם על אמא לילדה מתבגרת, שדרך הנושא של לתת טלפון לילדה, צפים דפוסי השליטה שלה וחוסר ההפרדה שלה מהחיים של הבת. לא קל לקריאה עבור מי שחווה את זה על עצמה, אבל אותי לפחות זה "העיר"

אז איך עושים את זה?
אז כדי להגיע ליכולת לנפרדות, יש צורך לעבור תהליך. חשוב לי לציין שאני עדיין בתוך התהליך, והחלטתי לכתוב על זה למרות שאני לא מרגישה שיש לי את "התשובות". אני יכולה לשתף בתובנות שלי בנושא עד כה, ומה עוזר לי להתחיל להרגיש שינוי. דבר ראשון, התחלתי להעזר בייעוץ מקצועי של פסיכולוג ילדים ולהבין את שלבי ההתפתחות של הילדים שלי ומה התפקיד שלי מולם. קיבלתי משימות הביתה שנועדו לעזור לי ליצור נפרדות והתחלתי לנסות להפריד את עצמי מעולמם של הילדים שלי, כדי שאוכל להיות עבורם אמא שתומכת בצמיחה שלהם, ולא אמא שחיה דרכם.

שלב חשוב בתהליך הוא הגדרת העצמי, הגדרה שטומנת בחובה שני צדדים:

    • צד אחד שבו אני מפרידה את עצמי מאנשים אחרים ומוצאת את העצמי שלי האמיתי והאותנטי, שהוא לא מה שהוכתב לי על ידי אנשים אחרים או על-ידי דפוסי השרדות שאיתם שרדתי את הילדות. זה גם החלק שבו אני מפרידה את הרגשות שלי מרגשות של אחרים, לומדת את הגבולות של עצמי ומתי אני יכולה להשפיע על אחרים ומתי לא.
  • צד שני שבו אני מפרידה את ה"עצמי" שלי מחלקים אחרים בתוכי ששואבים אותי לדפוסים אוטומטיים, אני לומדת להפריד את המחשבות שלי מה"עצמי" שלי, ולהתחבר לתודעה הפנימית, ה"יודעת" שלי. על כך אני כותבת בעמוד להכיר את העצמי.

שמתי לה בתהליך שהיו לי שני מושגים בלבד בכל מה שקשור לנפרדות: או שאני מתמזגת או שאני מתנתקת. הבנתי שהיכולת להיות בנפרדות היא היכולת להיות בקשר אם אנשים אחרים, בלי להתנתק, ובלי להתמזג. לשמור על העצמיות שלי בתוך הקשר. לא קל. מלאכת חיים בעצם. על זה אני עובדת.

שמתי לב שחלק מהכלים שעוזרים לי אלה כלים שקיבלתי כבר מזמן בקורסי הורים, וספרים שקראתי. אבל הכלים האלה לא היו לי זמינים. לא יכולתי לממש אותם. עד שלא מטפלים בסיבה שבגללה מתנהלים בדפוס מסויים, סתם להחליט לשנות אותו – זה לא עובד. אז ברגע שאני מצליחה להבין מה הסיבה שקשה לי לשנות את הדפוס – רק אז אני מצליחה לשנות אותו. אני רושמת פה מה הכלים שעוזרים לי כיום, ומנסה בכל סעיף להסביר מה ה"מחסום" שאותו עברתי כדי שיתאפשר לי לממש את השינוי בהתנהגות שלי. בעיני, זה לב העניין של ההבדל בין אמהות שגדלו בלי תמיכה ריגשית, ובין אמהות אחרות. זאת הסיבה שקורסי הורים לא באמת עזרו לי עד היום. זאת הסיבה שבעיני עדיף להעזר בפסיכולוג.ית ילדים, ולא ללכת לייעוץ הורים "רגיל".

אבל רגע לפני הכלים, איפה הקאטץ'?
כשהתחלתי להבין את הדברים האלה, התקשיתי להבין למה אני לא מצליחה לשנות את הדפוסים האלה יותר בקלות? למה אני שוב ושוב נופלת באותם בורות? אם זה כל-כך טוב, למה אני לא מיד מפנימה ומשתנה? עם הזמן הבנתי שיש פה מעין מלכוד. במלכוד של הקצוות – אני רגילה או להתמזג או להתנתק. האזור האפור הזה של "נפרדות בריאה" – הוא שייך לאנשים "בריאים"… אני לא מכירה אותו… ואז כשאני מגיעה לשם לפעמים אני הולכת לאיבוד. כלומר, כשאני רגילה להרגיש קרבה דרך התמזגות, אני עלולה להבהל מאוד כשאני מצליחה להרגיש קרבה בלי ההתמזגות. או כשאני מצליחה לא להתמזג ולשמור על גבולות בריאים. אני עלולה למצוא את עצמי מרגישה ריקנות. בעיקר כשמדובר במערכות יחסים. אם אני רגילה להתנהלות של התמזגות, שבה יש דרמות, נסיונות לשנות את האחר, נסיון לשלוט בהתנהגות של האחר, כשאני מרפה מכל אלה, אני עלולה להרגיש כאילו אין משמעות לכל הקשר. אני עלולה לא להבין איך מנהלים את הקשר הזה הזה בלי הדרמה, הריבים, השכנוע, השליטה ואז אני נסוגה פתאום לדרמה. אני מוצאת כבר על מה… העיקר להרגיש "בבית"…  אם אני מודעת לכך שיש את האפשרות שזה יקרה, יותר קל לזהות אותה. כשאני נכנסת לסחרור וצורך בדרמה, ברצון לשלוט, לשכנע, להתמזג – אני יכולה להרגיע את הילדה הפנימית. לספר לה שזה מה שקורה עכשיו. שזאת לא המציאות, אלא סרט שקורה לי בראש בגלל שנבהלתי. זה אחד האתגרים הכי קשים, לממש את האפשרות לחיות בלי דרמה, לחיות את הנפרדות. ממש קריעת ים סוף בעיני. צריך הרבה סבלנות לתהליך הזה. להיות עם המון טוב לב כלפי עצמנו ולזכור שהדרך הזאת מביאה למקום חדש וטוב.

אז מה הכלים שאותם למדתי?

אלה הכלים שעוזרים לי בתהליך יצירת הנפרדות:

    1. להיות פחות זמינה תמיד. כאמא, אני כמעט תמיד בבית כשהילדים בבית. בזמן שהילדים בבית אני מרגישה לא בסדר אם אני עסוקה בדברים שלי, ואז אני עשויה או לוותר על דברים שלי או להתנתק מהילדים ולעסוק רק בשלי בלי לתקשר את זה מולם – שוב, שתי קיצונויות. מה שמאפשר לי היום ליצור את הנפרדות הזאת זאת ההבנה שכשאני עסוקה בדברים שלי, זה לא אומר שזאת נטישה. ברגע שהבנתי את זה, התאפשר לי לשים את הגבול הזה בצורה טובה. אני כאן אם צריך אותי. אני מנסה להפריד את עצמי מהם, ולעשות דברים שלא קשורים בילדים, אבל לתקשר את זה מולם ועדיין להיות זמינה. סוף סוף האמנתי שאפשרי לי ללכת לנוח באמצע היום, או לעבוד על המחשב – אם אני מתקשרת את זה. אני מספרת להם שעכשיו אני עסוקה ותוחמת את זה בזמן, ומבקשת שלא יפריעו לי. וזה עובד.
    1. לא לעשות דברים במקום אחרים. זאת נקודה קשה בהורות. כאמהות שיש להם קושי בנפרדות, יש נטיה חזקה מאוד לעשות דברים עבור הילדים שלנו. הסיבה העמוקה היא לפעמים נסיון לפצות על הזנחה בילדות, לפעמים זה בגלל רצון שהכל יהיה מושלם, כי זה משליך על איך אנחנו תופסות את עצמנו כאמהות. למדתי שהדבר הבריא הוא להכיר בהפרדה ביני ובין הילדים – הצלחה או כשלון שלהם הם לא חוויות שלי, אלא שלהם. אני שם כדי לתמוך וללוות. זה לא משהו שאני עוברת. זה לא קל לעשות את ההפרדה הזאת… אחרי שאני מכירה בהפרדה, אני יכולה לנסות למצוא את הדרך לעשות דברים ביחד, אבל לא לעשות אותם במקומם. למשל: להזכיר לבת שלי שיש לה שיעורים, ולעזור לה להתארגן ולשבת לעשות אותם, כי זה קשה, אבל לא להכתיב לה את התשובות. להגיד לילדים משפטים שמעודדים עצמאות כמו "אנחנו חושבים שהגיע הזמן שתלמד לנעול נעליים לבד, וזה מה שנעשה מהיום" וללמד אותם, במקום לעשות עבורם ולכעוס עליהם שהם לא לומדים לבד. 
    1. לשים לב מתי אני מנסה לכפות את הרצונות שלי על אחרים. לקח לי זמן להכיר בזה שאני רוצה שאנשים יעשו וירגישו מה שאני רוצה, ושזאת התנהגות של החלק הלא בוגר שבי, שלא מסוגל עדיין להכיר בכך שלאחרים יש גוף אחר, ורגשות אחרים וצרכים אחרים משלי. התחלתי לשים לב מתי אני לא מוכנה לשמוע "לא", וזאת האינדיקציה שלי עבור שיש פה בעיה. כשאני כועסת כי לא עושים מה שאני רוצה, או כשאני עושה מניפולציות, או פשוט משתגעת מזה שאנשים לא עושים מה שאני רוצה – אני עוצרת. ושואלת את עצמי שאלות כדי לעזור לי להפריד – האם זה משהו שבאמת בשליטה שלי? האם הם חייבים לעשות מה שאני רוצה? אולי מותר להם לרצות משהו אחר? פיתוח המודעות עוזר לי לפעמים לעצור את האוטוסדרדה ולבחור בהתנהגות אחרת. אני מבינה שאני לא יכולה להכריח, שיש אפשרות שלא יעשו מה שאני רוצה, וזה לא אומר שאני אפסיק להתקיים. אני מנסה לראות את הצרכים שלי בצורה ברורה יותר, ואת הצרכים של האחרים בצורה ברורה, ואז אני פחות נבהלת מצרכים של אחרים, כי זה לא אומר שהצרכים שלי יירמסו.  ואז אני נרגעת ומאפשרת לאחרים להיות מי שהם. אני נעזרת במיינדפולנס וטכניקות של לואיז היי.
    1. להבין שכעס של אחרים לא אומר שעשיתי משהו לא בסדר. שמתי לב שכשמישהו כועס עלי או לידי, אני בטוחה שזה קשור אלי. שבטח עשיתי משהו לא בסדר ובגלל זה יש פה כעס. ואז ראיתי איך הגישה הזאת לא מאפשרת לאחרים פשוט להרגיש את מה שהם מרגישים. אני מנכסת לעצמי אפילו את הכעס שלהם. ואז הבנתי שהאשמה שאני מרגישה לא עוזרת להרגיע את הכעס של האחרים. להיפך… אז אני מנסה לזכור את כל זה בזמן אמת, ולא להגיב לתוקפנות של אחרים בעוד תוקפנות. אם באוטומט אני מיד תוקפת חזרה, היום אני מנסה להפריד את עצמי מהתגובה שלהם. להגיד לעצמי או אפילו בקול לפעמים "זה הכעס שלך. אני הולכת מפה עכשיו" ולהתרחק. אני אפילו לא תמיד צריכה לדבר על זה אחר כך. לפעמים האדם פותר את הכעס שלו עם עצמו. זה לא פשוט. כעס הוא טריגר רציני לחוסר נפרדות. הוא מכניס מיד למשולש דרמה וסוחף אותנו לדפוסים אוטומטים של תגובות. זה דורש תירגול, מיינדפולנס ועבודה על ההפרדה הזאת גם בזמנים רגועים.
    1. התחלתי לשים לב מתי אני מגיבה בתוקפנות להערות כי הן מעוררות בי תחושת התמזגות. למשל, כשמזכירים לי לעשות משהו שגם ככה התכוונתי לעשות. שמתי לב שזה מעורר בי המון כעס. הבנתי שזה קורה לי כי הערות כאלה נחוות אצלי שמשהו שלא מאפשר לי נפרדות, ופולש לי לעצמאות. ויש אמת בזה, כלומר, יש ניסוחים שהם יותר מאפשרים נפרדות, וניסוחים שהם יותר פולשניים. אבל שוב, אין לי באמת שליטה על איך אחרים ינסחו את מה שהם אומרים. יש לי רק שליטה על התגובה שאני בוחרת להגיב לדברים. אז אני לומדת תגובות חדשות שפחות מייצרות התמזגות מהצד שלי לפחות. זה קורה בסיטואציות הכי טיפשיות… לדוגמה: אם אומרים לי "כדאי שתיקחי מטריה", אם פעם הייתי מגיבה במשהו כמו "אני יודעת! אני בדיוק מתכוונת לעשות את זה!!", היום אני משתדלת להגיב או בהתעלמות, או בתגובה לקונית כמו "נכון". תגובה כזאת מאפשרת לאדם האחר לשים לב שההערה אולי היתה מיותרת, ומאפשרת לי להישאר בפוקוס של עצמי, ולדעת שאני יכולה להסתדר לבד.
    2. לשים לב מתי מגיבים אלי בתוקפנות כי אמרתי משהו שמעורר תחושת התמזגות אצל האחר. זה בעצם הצד השני של המטבע. גם אני מדברת הרבה פעמים באופן שמעורר התנגדות. שפולש לאחרים למרחב וגורם להם להגיב אלי בתוקפנות. היום, כשאני מזהה תגובות כאלה מולי, אני מנסה לזהות ולעצור ולהגיד "אתה צודק. לא הייתי צריכה להגיד את זה". פשוט לתת אישור שאני מבינה שמה שאני אמרתי עורר התנגדות, ואני לוקחת אחריות על זה. יש משהו בזה שמאוד עוזר למוסס את ההתנגדות האוטומטית שעולה אצל האחר שמולי.
    1. להסיט מבט. שמתי לב שהתגובות שלי הרבה פעמים מאוד נסערות כי יש טריגרים פנימיים שמפעילים אותי בבת אחת. אני לאט לאט לומדת לא להגיב לכל דבר שמתרחש סביבי. להיות בגישה של fake it till you make it , פשוט כי אני צריכה להפריד בין החוויה שלי ובין האחרים. כלומר, כשאני מופעלת מטריגר, בבת אחת אני נסערת, כועסת, אשמה ושונאת – כל זה שלי. אני צריכה להפריד את כל הרגשות האלה מההתנהגות שלי. אחרים לא צריכים לדעת את כל מה שמתחולל בתוכי. זה בסדר להציג כלפי חוץ משהו שהוא שונה מהסערה הפנימית שלי, זה יוצר הפרדה. את הסערה אני יכולה לפתור מול האדם המתאים, בזמן המתאים, או עם עצמי. לא בצעקות והתפרקות מול אנשים שאני לא מעוניינת להתפרק מולם.
    1. להקפיד על יצירת פרטיות לאנשים בבית. שמתי לב שיש חשיבות גדולה ליכולת לפרטיות פיזית בבית. חשוב שתהיה אפשרות לנעול דלת אם צריך, ושיהיו כללים כמו לכבד דלת סגורה – כל מיני דברים שלא היו ברורים לי כילדה. שמתי לב לנטיה להתערבב אחד בשני ולא לכבד פרטיות – אם מתוך "דאגה" ואם מתוך שליטה. למדתי כה זה חשוב כדי לשמור על תחושת של נפרדות.
    1. להפריד בין הילדה בתוכי ובין אמא שלי. אני עובדת על להפריד את סיפור החיים של אמא שלי מסיפור החיים שלי. אני כותבת הרבה על הילדות שלי ומנסה להתבגר ולמסגר את הילדות שלי בעבר, כדי להפריד אותה מההווה שלי. אני שמה לב לפרדיגמות שמניחות שאני "כמו אמא שלי" ואין לי מה לעשות לגבי זה, ומנסה לנפץ את הפרדיגמה ולחיות את החיים שלי במציאות עכשיו. התחלתי לשים לב מתי אני משליכה מחוויות הילדות שלי מהעבר, אל תוך ההווה, ופועלת ממקומות שלא שייכים למציאות הנוכחית.
  1. לטפח תחומי עניין ולהתעקש עליהם. אני מודה שזאת נקודה שקשה לי ליישם. הרעיון הוא לצאת מהבית לצורך פעילויות שמעניינות אותי ממקום של בריאות. זה בריא שהילדים שלי יראו אמא שיש לה תחומי עניין. ההתמסרות הטוטלית שלי לגידול הילדים לא מאפשרת להם לצמוח ולא מאפשרת לי לנשום. עדיין לא קל לי לצאת מהתפקיד המתמסר. יש צורך לשבור לאט לאט דפוסים של היקשרות ותלות שנוצרו במשך שנים. אני לאט לאט מנסה לאפשר יותר חופש מהצד שלי, ולשדר לשאר האנשים בבית שזה משהו טוב ובריא. אם בעבר הייתי יוצאת לעיסוקים שלי בהתרסה, היום אני מנסה למצוא את הדרך לגייס שיתוף פעולה ולבוא לזה ממקום מאפשר עבורי.
  2. מיינדפולנס. הזכרתי מיינדפולנס כמה סעיפים. זה כלי שמאוד עוזר לי בהפרדה בין הרגשות שלי לעצמי. לצורך זה אני נעזרת הרבה במיינדפולנס. אני לומדת להפריד את המחשבות, הרגשות והתחושות שלי. בעזרת היכולת הזאת אני לומדת לזהות רגש ולא תמיד לפעול לפיו. זה מה שמאפשר לי לעצור תגובות אוטומטיות שנובעות מהתמזגות, מתגובה לאחרים, דברים שפירטתי למעלה. אני מאוד ממליצה להתחיל מלעבור קורס מיינדפולנס בסיסי (MBSR), שנותן כלים בסיסיים להרכה של עצמנו ולהפריד בין רגשות ומחשבות.
  3. ללמוד להקשיב ל"עצמי" שלי. כתבתי על זה בעמוד נפרד שנקרא: להכיר את העצמי. זאת שיטה שמכירה בחלקים השונים שבנו, הרגשות הכלואים, והמגינים שמנסים לשמור עלינו שנהיה מתפקדים. זה כלי שעוזר לי לפתח את היכולת לחמלה עצמית, ומאפשר תהליך שיכול לעזור לעצור תגובות אוטומטיות ונטיה לשיפוט עצמי.

סיכום
בתהליך הנפרדות אני בעצם מפרידה בין הצרכים שלי לצרכים של אחרים. בין הרצונות שלי לרצונות של אחרים, ובין הרגשות שלי להתנהגות שלי. זה מאפשר לי לראות את עצמי ואת האחרים בצורה מיטיבה יותר. כל עוד אנחנו מעורבבים זה בזה, אני מרגישה אי שקט. כשאני בנפרדות, אני יכולה להיות רגועה יותר. וזה כל מה שאני רוצה בעצם…

כמו שציינתי, זה תהליך מתמשך. יש ימים טובים יותר וימים ממש גרועים, אבל בסה"כ בתהליך אני מנסה לזכור את כל הרגעים, ולא להישאב לימים הקשים. כל הצלחה היא צעד ענק קדימה בשבילי.

מקורות מידע:
מאמר: טיפול משפחתי – מודל להבנת היחסים במשפחה, מאמר מאת צבי מארק.
הרצאה: Basics of Self Differentiation by Jerry Wise
ספר: המורה לעברית מאת מאיה ערד