כשקראתי על הנושא של ילדות בבית בלתי מתפקד ריגשית, חיפשתי להזדהות. להרגיש שאכן אני עונה על "ההגדרה" של בית בלתי מתפקד. ניסיתי להבין איך נראית הילדות בבית בלתי מתפקד ריגשית? אז העניין הוא שהילדות בבית הבלתי מתפקד ריגשית עשויה להיות מתעתעת. היא יכולה להיראות מבחוץ כאילו הכל בסדר, ולמעשה לפעמים קשה לשים את האצבע על מה בעצם לא בסדר. אם את אישה שגדלה בבית בלתי מתפקד ריגשית, מאוד יכול להיות שקשה לך להבין את המציאות שבה חיית. בנוסף, ייתכן ואת לא מצליחה להיות מודעת למה שהיה בילדות בגלל שאת נמצאת בהכחשה.
כבר כתבתי על ההכחשה בעמוד הראשי בנושא היציאה מהכחשה. לא סתם אני חוזרת לנושא הזה שוב. ההכחשה היא אחד המאפיינים הדומיננטיים אצל ילדות ונשים שגדלו בבית עם הורים בלתי מתפקדים, פוסט-טראומטיים, נרקסיסטים או מכורים. אולי גם את אומרת לעצמך משפטים כמו "סך הכל היתה לי ילדות רגילה" או "זה לא היה כל כך גרוע". הבנתי שנשים רבות מאמינות שהילדות בבית עם הורה מכור או חולה נפש לא השפיעה עליהן כל-כך, ושגם היום כבוגרות זה לא משפיע עליהן. גם אני חייתי בתחושה שהעובדה שאמא שלי היתה אלכוהוליסטית לא כל כך השפיעה עלי. כשהתחלתי להבין את גודל ההשפעה, התחלתי להבין גם את עצמת ההכחשה. אם גם את מוצאת את עצמך מכחישה את מה שקרה, חשוב שתביני שההכחשה היא חלק בלתי נפרד ממנגנון ההגנה שפיתחת בילדות, והגן עליך מפני המציאות הקשה שבה חיית כילדה וחשוב לכבד את המנגנון הזה. היום, כאשה בוגרת, ההכחשה לא משרתת אותך יותר, וכדי להביא לשינוי, בשלב הראשון שתכירי בכך.
מה יוצר את מנגנון ההכחשה המפותח הזה?
-
הכחשה של ההורים. כילדה ייתכן ולמדת מההורים שלך להכחיש את עצם קיומה של בעיה. למשל ההורה ה"מתפקד" יותר הוא למעשה אדם שחי בעצמו בהכחשה, ויגיד פעמים רבות – אמא פשוט לא מרגישה טוב, כאשר למעשה היא שתויה או בהתקף דיכאון וכדומה. או שההורה עם הבעיה חי בהכחשה ומתעקש שהוא אינו חולה או מכור, ושהוא יכול להפסיק לעשות את ההתנהגות המזיקה מתי שרק יבחר. פעמים רבות יש חוקים בלתי כתובים בבית שעל ה"בעיה" פשוט לא מדברים.- חוסר הכרה מהסביבה. מחוץ למשפחה בבית, יש סבירות גבוהה שלא איתרו את הקושי שלך. אף גורם חיצוני כמו בית הספר, משפחה מורחבת, וכדומה לא באו ואמרו – את לא יכולה להמשיך לגור בבית הזה, יש כאן בעיה קשה. מעולם לא הכירו בכך שהבית אינו מתפקד. כילדה ייתכן וחיית בתחושה שמשהו לא בסדר אבל כולם מתעלמים אז אולי ככה אמור להיות.
- עולם פנימי דמיוני. כילדה ייתכן ופיתחת עולם פנימי עשיר אשר עזר לך לברוח מהמציאות היומיומית בבית. אולי דמיינת שאת חיה בבית אחר, או שברחת מהבית או שחיית בעולם של פנטזיה שבו ההורים שלך מתפקדים ויש לכם בית רגיל (כמו בסדרות הטלויזיה על משפחות אידיאליות).
- תחושת סוד. כמו ילדים רבים, ייתכן והרגשת תחושה פנימית עמוקה שאסור לדבר על הקשיים בבית עם אחרים מחוץ לבית. תחושה חזקה שעליך לשמור את החיים בבית בסוד. התרגלת להכחיש את המציאות, לשדר "הכל בסדר" ברמה שאפילו בפני עצמך התחלת להכחיש את מה שקורה. התרגלת לשמור בסוד כל מה שקורה בבית, אבל גם בתוכך, וזה מצב שיכול להביא לכך שתכחישי בפני עצמך את הרגשות והצרכים שלך בכלל. (במאמר מוסגר, הנושא של תחושת הסוד בעיני הוא מרכזי בתחושת ההקלה שחשתי כאשר קראתי על הנושא. כך חיי הרגשתי שאיזהו סוד רובץ עלי. מתישהו בתהליך שלי הבנתי שזה הסוד. העובדה שאמא שלי היתה אלכוהוליסטית. כל חיי הסתרתי הכל כי אסור שיידעו מה קורה בבית ואסור שיידעו מה קורה בתוכי).
המציאות לעומת זאת היתה מורכבת. יש כל מיני סוגים של בתים ובעיות. אך מה שמשותף לכולם הוא התחושות והרגשות שעולים אצל הילדות שגדלות בהם, והאופן שבו הן מפתחות מנגנוני הגנה ודפוסים אשר עוזרים להן להתמודד עם המציאות היומיומית הכאוטית שבה הן חיות.
מנגנוני הגנה ודפוסים
תחושות אשמה ובושה תמידיות
אם גדלת בבית שבו הורה לא מתפקד, מכור, חולה או נרקסיסט מסיבות אחרות, כנראה שביתך היה מאופיין ברמות מתח 
וחרדה גבוהות. החיים היו לא צפויים, ולעולם אי אפשר היה לדעת באמת מה תמצאי שתחזרי הביתה. ייתכן וכילדה הרגשת שהרבה מהבעיות קשורות אליך, ואם רק לא היית בתמונה, הכל היה בסדר. אולי אז ההורים לא היו רבים בגללך, אמא לא היתה צורחת, ובכלל, בטח החיים בבית היו יותר טובים אם את לא היית פה. להרגשה הזאת התלוותה הרגשה קשה של אשמה. אשמה לא בריאה. כזאת שלא נובעת ממעשה שעשית ואת מתחרטת עליו. אשמה של ילדה שגדלה בבית הם הורים בלתי מתפקדים היא לא אשמה על משהו שעשית אלא אשמה ובושה על מי שאת. את חשה אשמה על עצם קיומך. שכל דבר רע שקורה בבית נובע מעצם קיומך. אם מישהו כועס – בוודאי האמנת שכנראה עשית משהו לא בסדר. גם כאישה בוגרת את עשויה לנחש ולמצוא תמיד מה עשית שגורם לכעס שסביבך. הרבה פעמים אפילו תמצאי איך את אשמה כשלמעשה את לא אשמה בכלל. האשמה מלווה אותך כל הזמן.
בהחלמה של החלק הזה: אנחנו לומדות להפריד בין אשמה בריאה, שעוזרת לנו לתקן אם עשינו משהו שאנחנו מתחרטות עליו, ובין אשמה רעילה שבה אנחנו מחפשות איך אנחנו אשמות בכל. אנחנו מפרידות בין בושה בריאה על מעשה שעשינו והתחרטנו עליו ובין בושה רעילה על מי שאנחנו. אנחנו לומדות שטעויות הן חלק מהחיים ותמיד אפשר לתקן. לי מאוד עוזרת המנטרה שאומרת "זה שמישהו כועס לא אומר שעשיתי משהו לא בסדר".
תיפקוד יתר או תיפקוד חסר
ייתכן ובביתך דווקא התיפקוד היומיומי היה מוקפד – יש תמיד ארוחות מבושלות, הבית היה נקי ומסודר וכדומה. אבל מתחת לפני השטח, הצרכים הבסיסיים כמו שמישהו יראה איך את מתקדמת בלימודים, שיעזרו לך בפרוייקטים, שיעודדו אותך להירשם לחוגים שמתאימים לך וכדומה אינם מטופלים. כילדה ייתכן והרגשת שאמא שלך, שנראית מתפקדת כלפי חוץ, בעצם עושה הצגה. שיותר חשוב לה מה חושבים עליה מבחוץ, מאשר להיות באמת נוכחת. לאט לאט הרגשת שאין מי שרואה אותך, ושאין לך בשביל מה להתאמץ ולהצליח במה שאת עושה.
לעומת זאת ייתכן ובביתך חווית גם הזנחה פיזית, בעיקר כאשר האמא אינה מתפקדת. בבית כזה אין ארוחות מסודרות, אף אחד לא דואג לנקיון שוטף, לכביסה, לתחזוקה בסיסית של הבית. אם הבית מוזנח, ייתכן וכלידה החלטת לקחת על עצמך את התפקיד של ההורים – היית מבשלת לך ולאחים שלך, מנקה את הבית, ודואגת לבד לצרכים של עצמך. אני זוכרת את עצמי מעירה את האחיות שלי בבוקר, ודואגת ללכת למכולת שתהיה ארוחת עשר לכולם. עצם קיומך התחיל לקבל משמעות מתוך הדאגה לאחרים. חשוב להבין שההתנהלות הזאת, אשר עשויה להצטייר כעצמאות בריאה, היא למעשה תוצר של הזנחה. ברגע שאין הורה שרואה את העצמאות, נותן לילדים משימות תואמות גיל ומעודד אותם, למעשה אין תחושה של הצלחה בעשייה. אני היום מבינה שהעצמאות לכאורה בעצם יצרה אצלי תחושה של כישלון, כי התמודדתי עם משימות שהיו מעבר לכוחותי ולא תמיד הצלחתי בהן. ומעולם לא היה מבוגר שישקף לי ויסביר שהמשימה הזאת לא מתאימה לגילי. שזה לא באמת התפקיד שלי. מצד שני לא היה מבוגר שישקף לי את ההצלחות שלי. הרבה פעמים נפתח בבגרות אחריות יתר או אחריות חסר כתגובה לחוסר הנוכחות של ההורים שישקפו לנו את היכולות שלנו.
בהחלמה של החלק הזה: אנחנו נלמד להיות ההורים של עצמנו. נלמד לפתח עצמאות מחדש, כאילו שאנחנו שוב בגיל של הילדות. נטפח בעצמנו את העצמאות שלא טיפחו בנו, הפעם בצורה בריאה. נהיה ההורים שלא היו לנו, עבור עצמנו.
התמודדות עם רגשות וחוסר ויסות ריגשי
כילדה סביר שלמדת לשלוט ולהדחיק רגשות. את השיעור הזה לומדים כאשר אם מבטאים רגשות – זה מביא להזנחה, כי 
ההורה שלך לא מסוגל להכיל רגשות, וכועס. הורה נרקיסיסט או לא בוגר ריגשית מתקשה להכיל רגשות קשים של אחרים. הרבה פעמים ההורה מוצף ברגשות אשמה ובושה ומגיב בעוצמה לרגשות כאלה. כשהילדים במצוקה ההורה מרגיש שזה באשמתו או שהם משליכים עליו את הקשיים שלהם וזה חושף את העובדה שההורה לא "מושלם" ולכן הם לא יכולים להכיל את זה. כילדה בוודאי למדת שלא כדאי להביע רגשות שליליים.
ייתכן וגם שימרת תדמית של ילדת "פנטזיה" כדי לרצות את ההורים. למדת להיות רגועה כאשר בעצם פחדת, ושמחה כשבעצם כעסת. דאגת שיאהבו אותך תמיד. ההישרדות שלך דרשה ממך להיטמע ברקע, לא לבלוט. למדת להחליט מתי להיראות ומתי לא. כילדה ייתכן והיית תלמידה טובה ומצליחה אבל בעצם זה היה רק בשביל ההורים. ככה קיבלת התייחסות חיובית. לא הייתה לך באמת הזדמנות להיות עצמך. ההצטיינות בלימודים סיפקה סוג של מפלט ומחבוא – ככה אף אחד לא שם לב שבעצם את מגיעה מבית מאוד בעייתי. ייתכן ובשלב כלשהו הבנת שזה לא משנה לאף אחד, והחלטת לוותר על ההצטיינות בלימודים. אולי כמבחן מציאות, לראות אם מישהו ישים לב.
מצד שני, ייתכן ופיתחת דווקא תדמית של "הכבשה השחורה". במקרה כזה, ייתכן וסיגלת לך חלק מההתנהגויות חסרות האחריות של ההורים שלך. את היית הדגל האדום שמחצין את הבעיות שכולם מנסים לשמור בסוד. ייתכן אפילו שאת כל הבעיות של המשפחה העברת אליך – כל המשפחה מדברת על ה"בעיות" שלך, במקום לדבר על מה שבאמת קורה במשפחה, מה קורה עם ההורים והבעיות שלהם. מה שבטוח שאף אחד לא באמת התמודד עם הרגשות והתחושות שאת חשת. כולם מתמודדים עם "ההתנהגות". טובה, או רעה, זה לא משנה – סביר שלא היה שיקוף או אמפתיה לרגשות במשפחה שלך.
בהחלמה של החלק הזה: אנחנו לומדות להרגיש את הרגשות שלנו, לתת להם שם. לתת להם מקום בינינו לבין עצמנו קודם כל, ואז לבטא אותם בצורה בריאה גם מול אנשים אחרים. כלי שמאוד עוזר לצאת מהכחשה של רגשות הוא תרגול מיינדפולנס, ולימוד של רגשות (ממש לומדים שיעור שלם על כעס בקורסים של מיינדפולנס הבסיסיים). קודם נלמד איך להרגיש את הרגשות שלנוף בלי לפחד. נלמד שרגשות הם גלים שבאים והולכים. בהתחלה זה מאוד מפחיד כי אולי תרגישי שאם תתני מקום לכעס או לפחד או לבושה או לעצב – הם לעולם לא יחלפו. זה נורמלי להרגיש ככה. עם הזמן לומדים שדווקא כשנותנים מקום לרגשותף הם חולפים הרבה יותר מהר. נלמד לא לחשוף את הרגשות שלנו מול אנשים לא מוגנים. נלמד איך להגן על עצמנו ועל הרגשות שלנו.
התבגרות מוקדמת ודילוג על שלבים בהתפתחות
מה שעוד קורה פעמים רבות זה שכילדה כנראה שהתבגרת לפני הזמן. הבגרות המוקדמת הזאת אינה טבעית ואינה בריאה. מבחוץ ייתכן ונראית מאוד אחראית, את היית זאת שלא צריכה כלום, בוודאי היו משבחים אותך על העצמאות שלך ולא פעם היו אומרים "את כל כך בוגרת לגילך!". אך שוב, כמו בנושא התיפקוד במשפחה, זוהי עצמאות שאינה בריאה. היא נובעת מהזנחה ומצורך להתאים את עצמך לאחרים, כי ככה היו אוהבים אותך יותר. אני כילדה למדתי להקשיב כשאני בעצם רוצה לדבר, תמיד הייתי השופטת, המגשרת, ותמיד ידעתי לשלוט ברגשותי. כילדה מעולם לא חלקתי רגשות שליליים כמו כעס, קנאה, אכזבה, עצב. למעשה הקרבתי את הילדות שלי, כדי לרצות את ההורים שלי והסביבה.
קשרים חברתיים
כילדה ייתכן והתקשית פעמים רבות ליצור חברויות. הרגשת שונה, שיש לך סוד לשמור, שאסור שיידעו מה קורה אצלך בבית. ייתכן וגם הרגשת שלא יכול להיות שמישהו סתם רוצה להיות חבר שלך. התרגלת לחשוב שכל הדברים הגרועים קורים בגללך 
ופיתחת ערך עצמי נמוך, ולכן לא האמנת שמישהו באמת ירצה להיות חבר שלך. מאוד יכול להיות שנמנעת מלהזמין חברים הביתה, כדי שלא ייראו מה קורה אצלך בבית. אבל אחרי כמה פעמים שהלכת לבית של חברה, זה כבר היה מביך שלא הזמנת אותה אליך הביתה ולכן לאט לאט נסגרת חברתית. גם אם כן נוצרו חברויות, מאוד יכול להיות שתמיד היית מסוייגת, חוששת ליצור התקשרות אמיתית, כי פחדת מהיום שבו יגלו את האמת עליך. שיעלו על זה שאת לא כמו כולם.
כמו שאת יכולה להבין, הדפוסים הללו שירתו אותך היטב בילדות כדי לשרוד בסביבה שבה גדלת. הבעיה היא שלדפוסים יש נטיב להישאר איתנו, וכיום, כאישה בוגרת, הם כבר לא משרתים אותך היטב. בעמוד המאפיינים של נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים יש יותר פירוט של ההשפעות שיש לדפוסים אלו על החיים שלך כאדם בוגר.
חזרה ליציאה מהכחשה < > מעבר למה זה אומר לגדול עם הורה נרקיסיסט?
מקורות:
Lost in the Shuffle. The Codependent Reality by Robert Subby
Perfect Daughters. Adult Daughters of Alcoholics. by Robert J. Ackerman, Ph.D
Adult Children of Alcoholics by Janet Geringer Woititz, Ed.D
הרצאות של Jerry Wise
הרצאות של Ross Rosenberg