התכונות המאפיינות נשים שגדלו בבית בלתי מתפקד ריגשית

כפי שכתבתי כבר, אני חושבת שהדבר שהכי טילטל אותי עד היום בתהליך שאני עוברת זאת ההבנה שלהתנהגות שלי יש סיבות. כל מיני דפוסי התנהגות שהייתי רגילה פשוט לשנוא את עצמי בגללם, קיבלו פתאום שם והסבר. קראתי על רשימת התכונות המאפיינות אנשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים ריגשית ושטפה אותי הקלה גדולה. אני לא לבד! עוד מיליוני אנשים מתנהגים כמוני: מבקרים את עצמם ללא רחמים, מנחשים מה נחשב "נורמלי", בעלי ערך עצמי נמוך, לוקחים את עצמם ברצינות יתרה, מתנהגים באימפולסיביות, מתקשים להשלים פרוייקטים, סובלים מחרדת נטישה, מגיבים בתגובות חסרות פרופורציה, ועוד ועוד תכונות. כולנו ממש דומות!

כילדה שגדלה עם הורה בלתי מתפקד מבחינה ריגשית, התחלת את חייך בסביבה לא מוגנת ולא יציבה, שלא סיפקה לך את צרכייך הבסיסיים, לאו דווקא החומריים, אלא הצרכים הריגשיים. גם הורה שנראה לכאורה מתפקד, למשל אמא שדואגת לבגדים, מבשלת אוכל, מגיעה לימי הורים בבית ספר, לוקחת לחוגים – אולי נראתה מתפקדת אבל בעצם לא היתה אמא נורמטיבית. אולי היתה לא יציבה בנפשה, אולי היתה נרקיסיסטית, אולי פשוט אדם שמעולם לא התבגר מבחינה ריגשית, בכל מקרה, חסר היה לך מי שיגדל אותך, וגם יהיה מודל של אדם בוגר ובריא בנפשו.

הבנתי שכאשר גדלים בתנאים כאלה, זה נורמלי לחלוטין לגדול להיות אדם שמרגיש כמו שאני הרגשתי וכמו שאת בוודאי מרגישה. הבנתי לא רק שאני לא לבד, אלא שכל זה לא באשמתי. איזו הקלה!

לא כל אחת תזדהה בוודאי עם כל התכונות המפורטות כאן, ולפעמים לוקח זמן עד שמזהים את התכונות בגלל שיש הכחשה של קשיים רבים, הכחשה שמקורה אף היא בילדות, כפי שפירטתי בנושא היציאה מהכחשה. חלק מהתכונות אופייניות לנשים באופן כללי, אבל מפותחות יתר על המידה אצל נשים שגדלו להורים בלתי מתפקדים. הימצאות תכונות אלו במידה מפותחת עשויה להביא לחיים לא מאוזנים ולתחושה של מצוקה מתמדת. הבנה של המאפיינים המשותפים מסייעת בהפחתת תחושת הבדידות והשונות, וכאמור, מביאה עמה הקלה.

התכונות המאפיינות נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים:

  1. חסרה להן הבנה של מה "נורמלי" ולכן הן מנחשות מה נחשב נורמטיבי
  2. שופטות את עצמן ללא רחמים, חשות אשמה תמידית, ולא מתמודדות טוב עם ביקורת חיצונית
  3. מתקשות להנות ולוקחות את עצמן ברצינות יתירה
  4. סובלות מחרדת נטישה והן מאוד נאמנות, גם כשהנאמנות אינה מוצדקת.
  5. הינן בעלי ערך עצמי נמוך, מתקשות לזהות רגשות וצרכים וזקוקות לאישורים חיצוניים
  6. זקוקות להיות בשליטה (על עצמן ועל אחרים)
  7. נוטות להתנהגות פוסט-טראומטית ומגיבות בתגובות אוטומטיות – (reactivity)
  8. מתקשות במערכות יחסים אינטימיות
  9. מתקשות לשים לעצמן גבולות ולהשלים פרוייקטים ונוטות לאחריות יתר או חוסר אחריות
  10. נוטות להתנהגות אימפולסיבית שיוצרת משברים ודרמה
  11. משקרות כאשר זה יהיה קל באותה מידה לומר את האמת

1. חסרה להן הבנה של מה "נורמלי" ולכן הן מנחשות מה נחשב נורמטיבי

כאשה שגדלה בבית לא בריא, ידעת שמשהו אצלך בבית שונה, אבל קשה היה לך להגיד מה לא בסדר. כילדה, בוודאי הרגשת תמיד שאין לך מושג מה נחשב "נורמלי" כי הרגשת שאולי מה שאת מכירה הוא לא כל כך נורמלי. אז כדי למנוע מאחרים לגלות שאת לא יודעת מה את עושה, היית מנחשת מה יהיה ראוי לעשות בכל מצב. כאישה בוגרת את בוודאי מניחה שכשאת חלק מקבוצה, כולם מסביב מרגישים בנוח ורק את מרגישים מבוכה, ומסתירה את תחושתך מאחרים. מה שמעניין שגם בקרב קבוצה של נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים, כל אחת מרגישה שהיא שונה.
התחושה שאת שונה מלווה אותך מאז הילדות, ונשארה איתך גם כשהתנאים לא מחייבים את ההרגשה הזאת. בגלל החשש שרק את לא יודעת מה נורמלי, את גם לא מרגישה אף פעם בנוח לשאול מה נכון לעשות במצבים שונים, כדי לא לחשוף את העובדה שאת לא יודעת מה את עושה. ולכן את לא שואלת – אלא צופה מהצד ומנחשת. אז את לעולם לא יודעת באופן וודאי אם מה שאת עושה נחשב נורמטיבי. אם חושבים על כך, מאיפה שתדעי מה נורמלי. החיים בבית שלך נעו בין להיות קצת מוזרים לטירוף מוחלט. מה שנחשב בעיני אחרים קצת מוזר, נראה לך נורמלי.
לילדים אחרים היתה חוויה של להיות ילדים, ולך לא. את בוודאי היית עסוקה במה שקורה בבית, ולעולם לא הרגשת חופשיה לגמרי במשחק עם ילדים אחרים. המחשבות המטרידות על מה שקורה בבית ליוו אותך לכל מקום. התנאים בבית יצרו בידוד חברתי, אולי התביישת להזמין חברים הביתה שלא יראו מה קורה שם. לכן ליצור קשרים חברתיים או להיות חלק מקבוצה נעשה קשה. פשוט לא התפתחו אצלך הכישורים החברתיים שנחוצים כדי להרגיש בנוח כחלק מקבוצה. אולי קשה לך להאמין שאת יכולה להתקבל כחברה פשוט בגלל מי שאת, ושאת לא חייבת להרוויח את החברות איכשהו. את היית עשויה למשל לנסות להשתמש בשוחד כדי לגרום לאחרים לרצות להיות איתך, או לתת במתנה צעצועים יקרים רק בשביל לרכוש חברים. להרגיש מבודדת ושונה זה חלק מהמהות שלך.

2. שופטות את עצמן ללא רחמים, חשות אשמה תמידית, ולא מתמודדות טוב עם ביקורת חיצונית

כילדה כנראה שגדלת בסביבה שהיא מאוד ביקורתית. הורים עם תכונות נרקסיסטיות נוהגים להיות מאוד ביקורתיים כלפי אחרים, גם אם הם בעצמם לא עומדים בסטנדרטים של עצמם. כילדה, מאוד יכול להיות שהאמנת פעמים רבות שעדיף לכולם בלעדיך, וכי את מקור כל הבעיות. זה דפוס שנוצר בעקבות מסרים ישירים או עקיפים מההורים שהיו לפעמים חסרי הגיון, כמו "אם לא היית כל כך בעייתית, לא הייתי צריכה לכעוס כל כך". אבל כילדה האמנת להגיון כזה וילדות נוטות להאשים את עצמן בעקבות כך. אם הביקורת נשמעה מספיק פעמים, כנראה שהתחלת להפנים את הביקורת בתור רגשות שליליים כלפי עצמך. גם היום, כאישה בוגרת, כשהקולות החיצוניים הללו אולי כבר לא אומרים לך את הביקורת ביום ביום, הרגשות השליליים נשארו. את בוודאי ממשיכה לשמר דימוי עצמי נמוך, גם כשהעובדות מראות אחרת. אם משהו משתבש, את עשויה להאמין שזאת האחריות שלך. שזאת אשמתך. איכשהו, היית אמורה לעשות את זה אחרת או לדעת יותר טוב, וכך הדברים היו מסתדרים יותר טוב. כל דבר שכן הולך טוב, לא קשור אליך לדעתך. זה היה קורה כך בכל מקרה. ואם ממש ברור שאת אחראית לתוצאות חיוביות, את בוודאי פוטרת את זה ב"טוב, זה קל, אין לזה משמעות". למסתכל מבחוץ אולי זאת נראית צניעות, אבל אין לטעות – זאת לא ענווה, אלא עיוות של המציאות. זה מרגיש לך יותר בטוח לשמר תדמית עצמית שלילית כי זה מוכר. אם תצטרכי לקבל מחמאות על יכולות שלך, משמעות הדבר תהיה לשנות את איך שאת רואה את עצמך. אולי אפילו לשפוט קצת את עצמך פחות בחומרה, ולומר "עשיתי שגיאה, אבל אני לא שגיאה". הנטיה הטבעית היא לא לעשות את ההקלות האלו לעצמך. את בוודאי מעדיפה להלקות את עצמך ולהמשיך לשמר את התדמית העצמית הנמוכה.

היבט נוסף של השיפוט העצמי הוא הפחד להיכשל ולטעות. האם את חשה שקשה לך להגיע להחלטות בעצמך? האם את נוטה לשאול את כולם מסביב מה כדאי לך לעשות? האם בילדות הרגשת שמבקרים את ההחלטות שלך או שאומרים לך שההחלטות שלך גרועות? האם את רק פוחדת לעשות החלטה שגויה, או שאת פוחדת שאם תטעי, ידחו אותך ויפסיקו לאהוב אותך? כל אלו הם סימנים לכך שהביקורת העצמית מונעת ממך להצליח להגיע להחלטות בעצמך, ומשמרת את הדימוי העצמי הנמוך ואת התלות באישור חיצוני מאחרים.

כמה מלים על תחושת אשמה – באופן כללי, יש סוגים שונים של אשמה. אשמה פסיכולוגית, רוחנית, חברתית, משפחתית, אישית. ישנה גם אשמה בריאה – למשל, אם עשית משהו לא בסדר או בחרת להתנהג לא נכון, זה בריא להרגיש אשמה. אבל כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד את בוודאי מכירה אשמה אחת – את לא מבדילה בין אשמה בריאה לאשמה שנובעת ממניפולציה של מישהו שרוצה שתרגישי אשמה. את תמיד מרגישה אשמה ומוצאת את הדרך להסביר לעצמך למה את אשמה. את בוודאי השופטת המחמירה ביותר של עצמך. אני ללא ספק מתנהלת כך. לחוש אשמה על הכל זה אחת התכונות אשר גורמת לי להכי הרבה עוגמת נפש ביום יום שלי. תחושת האשמה מביאה גם לבושה ולתגובות חסרות פרופורציה, כפי שאני מפרטת בהמשך.

3. מתקשות להנות ולוקחות את עצמן ברצינות יתירה
שתי תכונות אלו מאוד קרובות זו לזו. כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד את כנראה מתקשה מאוד להינות, וזה קשור לכך שאת לוקחת את עצמך ברצינות יתירה. כדי להבין את המקורות של דפוסים האלו, כל מה שצריך זה להתבונן בילדות – כמה הנאה היתה בילדות שלך? כמה כיף? זאת שאלה שבוודאי קשה לך לענות עליה. אבל כנראה שלא שמעת את הוריך צוחקים, מתבדחים ומשתטים הרבה. החיים היו עסק רציני וכעוס. כנראה שלא עודדו כיף ושמחה בביתך, ועם הזמן למדת שלא כיף לעשות כיף, והתייאשת מהעניין. הילדה הספונטנית שבתוכך פשוט נמחצה. כשאת רואה אנשים אחרים משתטים ונהנים את אולי חושבת שהם עושים צחוק מעצמם, אבל בתוכך את אולי חושבת שהלוואי וגם את יכולת לעשות את זה. אבל את לא מרשה לעצמך, כי את פוחדת להיראות מטופשת. החיים פשוט רציניים מדי.
בחוויה האישית שלי אני מאוד מזדהה עם התכונות האלו. תמיד הייתי רצינית. כאמא, אני מרגישה שממש קשה לי להשתטות עם הילדים. כשהיו תינוקות, הייתי מתבוננת באמהות שעושות שטויות, מדגדגות ומצחיקות את התינוקות שלהן ומחקה אותן. זה פשוט לא בא לי בטבעיות או בספונטניות. מעולם לא הבנתי למה זה, זה פשוט היה ככה. היום אני מבינה שגם איתי לא השתוללו והשתטו בספונטניות, ושלא היתה לי חוויה של כיף. ולכן לא הצלחתי לחוש את הדחף הזה. אני עדיין מרגישה שלעשות שטויות זה משהו מלאכותי בשבילי. אני כמעט תמיד נוטה באופן טבעי להיות רצינית.

4. סובלות מחרדת נטישה והן מאוד נאמנות, גם כשהנאמנות אינה מוצדקת

הפחד להינטש הנו פחד נוראי אתו גדלות נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים. כאישה בוגרת, חסר לך מודל של מהי מערכת יחסים בריאה. את לא יודעת שיכול להיות משהו אחר או משהו יותר טוב ממה שיש. למעשה, בנייה של מערכת יחסים בריאה דורשת הרבה פשרות ופתרון בעיות. חוסר הסכמה וקונפליקטים עשויים להתעורר בכל מערכת יחסים. אך בשבילך, גם חוסר הסכמה מינורי עשוי להפוך בעיניך לגדול מאוד, מהר מאוד, בגלל חרדת הנטישה שמשתלטת על הקונפליקט במקום הנושא עצמו. תמיד ישנו הפחד שבעצם מה שקורה זה שלא ירצו להישאר איתך. שאת לא ראויים. כל כעס נתפס אצלך כאיום של נטישה. שיעזבו אותך. חרדת הנטישה גורמת לך לחוש לא אהובה ולא ראויה לאהבה. ואז מה שקורה זה שאת מחפשת אישורים חיצוניים, שמישהו אחר יגיד לך שאת בסדר, שלא כועסים עליך, שאת אהובה. אבל בכך את נותנת לאדם האחר במערכת היחסים את הכח להרים או להוריד אותך. את תלויה באישורים שלהם בשביל להרגיש טוב לגבי עצמך. חסרה לך היכולת להרגיש טוב עם עצמך ואהובה פשוט מעצם קיומך. אין לך את הכלים להרגיע את עצמך ולאשר לעצמך את הקיום שלך.
יחד עם חרדת הנטישה נוצרת גם נאמנות רבה. ייתכן וגם בביתך היתה מדיניות בלתי מדוברת של נאמנות. במשפחות כאלה בני משפחה נשארים בבית גם כאשר אפשר כבר לצאת מהבית לעצמאות. הפחד וחוסר הביטחון גורמים לכולם להשאר בתוך התא המשפחתי, אך המסר שמקבלים הוא "אנחנו לא עוזבים רק כי נהיה קצת קשה". עזיבה של הבית נתפסת כבגידה במשפחה, מה שמקשה מאוד על היכולת לשים גבול בריא ולעשות מה שנכון לעצמך.
כאישה בוגרת זה יכול להוביל לדפוסים של התקעות במערכות יחסים בעיתיות, שכדי לפתור אותן עדיף דווקא להתרחק. גם ככה ייתכן ואת חשה שקשה לך ליצור קשרים עם אנשים. אז אם למישהו אכפת ממך עד כדי כך שהוא מוכן להיות החבר או בן הזוג שלך, אז את מרגישה מחוייבת להישאר איתו לנצח. ההגיון הפנימי שלך אולי אומר – אם הם כבר "גילו" מי את ולא דחו אותך, זאת עובדה מספקת מבחינתך כדי לבסס עליה מערכת יחסים. אנשים מוצאים את עצמם נשארים במערכות יחסים כי "הוא לא מכה אותי" או "לפחות הוא לא מתפרפר" או "יש לו עבודה", כלומר, סיבות שאמורות להיות טריויאליות אצל בני אדם מתפקדים, הופכות להיות סיבה מספיק טובה להישאר בקשר מזיק. העובדה שהם אולי מתייחסים אליך בצורה לא הוגנת, פשוט לא רלוונטית. איכשהו תמיד תמצאי את הדרך לסלוח להם על ההתנהגות ולהאשים את עצמך.

5. סובלות מערך עצמי נמוך, מתקשות לזהות רגשות וצרכים וזקוקות לאישורים חיצוניים
נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים מחפשות אישורים חיצוניים כדי לדעת מה להרגיש, וכדי להרגיש שהן עושות את הדבר הנכון ושמקבלים אותן. לרוב יש להן ערך עצמי נמוך, אשר יכול לגרום לכך שהן סומכות על אחרים שיספקו להן אישור חיצוני של הערך שלהן כאדם. כילדה בוודאי למדת להדחיק את הרגשות שלך ואת הצרכים שלך כדי להתאים את עצמך לאחרים. אחת התוצאות של ההדחקה הינה חוסר יכולת לזהות רגשות וצרכים והסתמכות על אחרים לומר לך מה את מרגישה ומה נכון לך לעשות עכשיו.
כילדה, הסביבה הכתיבה איך תרגישי כלפי עצמך. לרוב הגורם הכי משמעותי שמעצב את התפיסה שלנו את עצמינו אלו ההורים שלנו. ככל שמתבגרים המסרים הללו מופנמים ויוצרים את הערך העצמי שלנו. אם גדלת בבית שבו היו מספרים סותרים, של אהבה ודחיה, קשה היה לך לפתח דימוי עצמי בריא.
כמו כן, ביקורת בוודאי לא ניתנה עם מסר ברור של אהבה ללא תנאי. מסר כמו: אני יודעת שאת נהדרת אבל אני לא מרוצה ממה שעשית עכשיו. המסרים בבתים כאלה הם בדרך כלל בסגנון שחור-לבן: "כן טוב, לא טוב, אני אוהב אותך, לכי מפה". ולכן גדלת עם תחושה מבולבלת לגבי עצמך, והתרגלת לסמוך על אחרים שיגידו לך מה קורה איתך. כאישה בוגרת קשה מאוד לשנות את דפוסי החשיבה אשר מחפשים תמיד אישורים חיצוניים.
המילכוד הינו שהאנשים שאת האישור שלהם את רוצה יותר מכל, הם לא האנשים הבריאים ביותר בחייך. אם את מנסה לקבל אישור מההורה בעל התכונות הנרקסיסטיות, בוודאי שאת חווה תיסכול וכאב רב. את מנסה לקבל משהו שהוא בלתי ניתן להשגה. כאשר את מחפשת לקבל אישור מאדם שאת מאמינה שההתנהגות שלו אינה בריאה, זה יוצר בלבול רב. השחרור ממילכוד האישור הינו חיוני לתהליך ההחלמה.
 

6. זקוקות להיות בשליטה (על עצמן ועל אחרים)
בתור אישה שגדלה בבית בלתי מתפקד, את בוודאי חשה צורך חזק להיות בשליטה. הקושי הוא להבין על מה בדיוק את רוצה לשלוט? יש שלושה נושאים נפוצים שעולים בנושא שליטה:
צורך לשלוט בהכל. הצורך בשליטה הוא די מובן בהתחשב בילדות שלך. הילדות שלך התאפיינה בכאוס, ופעמים רבות הדרך היחידה להשיג תחושה של סדר היתה בנסיון לשלוט בהכל, ולהיות אחראית על הכל. לא תמיד ברור במה בדיוק את מנסה לשלוט. כילדה שחיה עם הורים בלתי צפויים, חיית בתחושה של חוסר שליטה. החיים של ההורים השפיעו על חייך בצורה ישירה. כדי לשרוד ניסית למצוא דרכים לשלוט בסביבה שלך. זה נותר משהו מאוד חשוב עבורך. כילדה למדת לסמוך על עצמך יותר מאשר על אחרים, כאשר זה היה בלתי אפשרי לסמוך על שיקול הדעת של ההורה המבוגר. כיום כאישה בוגרת, ייתכן ואת מואשמת בהיותך מאוד בשליטה (קונטרול-פריק), חסרת ספונטניות, ונוקשה. וזה כנראה נכון. זה לא אומר שאת מפונקת או לא מוכנה להקשיב לרעיונות של אחרים. זה נובע מפחד שאם את לא בשליטה, אם קורה שינוי, מהיר, בלי יכולת להיות שותפה לשינוי, תאבדי שליטה על חייך. אין ספק שמדובר כאן בתגובת יתר. וזה מעיד על כך שהתגובה נוצרת בגלל משהו שקשור לנסיון החיים שלך מהעבר. האירוע הנקודתי שאליו את מגיבה עשוי להשמע מטופש, אבל זאת תגובה אוטומטית. כל שינוי נתפס כמשהו אישי נגדך, למשל: "את לא יכולה לעשות לי את זה! אני לא מוכנה ללכת לסרט כשכבר קבענו ללכת למסעדה!". הפחד וההתנגדות לשינוי הם ממש בלתי נשלטים, כמו רפלקס.
נסיון לשלוט לחלוטין ברגשות שלך. היכולת לשלוט ברגשות בוודאי שירתה אותך היטב בילדות, אך כאישה בוגרת היא פוגעת באפשרות לחיות חיים מאוזנים ובריאים. אם את שולטת ברגשות שלך, סביר להניח שאת לא מבטאת אותם. אבל למעשה הרגשות בסופו של דבר שולטים בך, כי הם מביאים אותך לכדי תגובות אוטומטיות לא רצוניות (reactivity – ראו את הסעיף הבא). רגשות שאינם באים לידי ביטוי גורמים לנו לאבד קשר עם עצמינו, והתגובות שלנו הופכות להיות לא מודעות ולא רצוניות. כאישה בוגרת את עשויה לפחד שאם תאפשרי לעצמך לבטא את הרגשות שלך, הדברים ייצאו לחלוטין מכלל שליטה. למשל, ייתכן ואת חוששת שאם תאפשרי לעצמכך לחוש עצב – תיכנסי לדיכאון עמוק. היכולת ללמוד לזהות ולבטא את הרגשות ולאפשר לעצמך לחוש את הרגשות שלך היא חלק חשוב מאוד מתהליך ההחלמה.
צורך לשלוט במערכות היחסים בחייך. כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד ייתכן וגם את מרגישה אחריות יתרה על הצלחת מערכות היחסים בחייך. בדרך כלל נשים שגדלו כך נוטות לעשות בשביל האחרים הרבה יותר מאשר השותפים למערכת היחסים, עד כדי כך שלמעשה לא ברור מי השולט ומי הנשלט כאן. פעמים רבות תחושת השליטה היא למעשה אשליה. הנסיון לשלוט במערכת היחסים למעשה כוללת בתוכה נסיון לשלוט באדם השני ובהתנהגות שלו בתוך מערכת היחסים. זהו נסיון שנועד לכשלון (ועשוי לשחזר למעשה את הנסיון שלך כילדה לשנות את ההורה המכור/חולה). זה בלתי אפשרי לגרום לאדם אחר להשתנות – רק האדם עצמו יכול לגרום לעצמו להשתנות. הנסיון לשנות אחרים בוודאי מותיר אותך מותשת וסחוטה. את עשויה גם לחוש תחושת כשלון אם מערכת היחסים לא מצליחה או שאת לא מצליחה לשנות את ההתנהגות של האדם השני, כי את חשה שזה באחריותך. למעשה, אין לנו יכולת לשלוט בהתנהגות של אדם אחר. יש לנו אפשרות רק לשלוט בתגובות שלנו ובהתנהגות שלנו.
נסיון לשלוט באחרים. לנשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים, בעיקר כאלה אשר מפתחות התנהגויות של תלות שיתופית (Codependency), יש נטיה לחוש אחריות יתרה על אחרים והן מעדיפות לעסוק באחרים ובבעיות שלהם מאשר לעסוק בבעיות הפנימיות של עצמן. יחד עם זאת באה הנטיה להאשים התנהגות של אחרים בכל מה שהולך לא טוב בחייהן. כאשר חיים עם אדם מכור או חולה, אשר מכתיב בבית כללים אשר מדכאים את הילדה (או בני הזוג) מתפתח דפוס שבו האדם שחי עם המכור יוצא מאיזון רגשי, ונמנעת התפתחות של תחושת עצמיות בריאה. האדם שחי עם המכור הופך תלוי במכור בשביל לדעת מה להרגיש ומה לעשות. יחד עם זאת, הוא מאשים את המכור בכל הבעיות שלו, ומנסה תמידית לעצור את ההתמכרות – נסיון שנועד לכשלון מאחר ואי אפשר לעצור התמכרות של אדם אחר, או בכלל לשלוט בהתנהגות של אדם אחר. אני מפרטת את הנושא של codependency בנפרד מאחר וזה נושא עמוק שדורש התייחסות נפרדת.
.

7. נוטות להתנהגות פוסט-טראומטית, ומגיבות בתגובות אוטומטיות (Reactivity)
פעמים רבות את עשויה למצוא את עצמך מגיבה בצורה מוגזמת (תגובת יתר) למצבים בגלל שאת מתמודדת עם כאב מהילדות. זה מביא לכך שאת מרגישה כעס שלאו דווקא קשור לסיטואציה הנוכחית. התגובה שיוצאת היא חסרת פרופורציה, עם הרבה זעם , ולעתים את גם עשויה לחוש התנתקות ריגשית מהסיטואציה. פעמים רבות התגובה תהיה למשל 8 על הסקאלה של כעס, כאשר התגובה הראויה היא למעשה רמה 2. לתופעה הזאת יש מאפיינים של פוסט-טראומה כתוצאה מחוויות מתמשכות מהילדות. אני מפרטת לעומק על הנושא של סינדרום הטראומה אצל נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים בנפרד. כאן רציתי להתמקד בנושא התגובתיות, שהיא החלק ההתנהגותי שמקשה בוודאי עליך בחיי היום היום.
אילו מצבים למשל עשויים לגרום לך לחוש מוצפת ולהגיב בתגובת יתר? למשל:
– את עשויה לחוש כאב ותחושת קורבנות מהילדות על כך שלא הקשיבו לך, שלא ראו אותך, ולחוש את אותה עוצמה של כאב גם מול מציאות שאינה מצדיקה את התחושה הזאת, ולהגיב בצורה דיספרופורציונלית.
– את עשויה להיות מופעלת כי נוצרה אינטימיות רבה מדי עם מישהו, וקשה לך עם קירבה.
– כעס של מישהו עלול לעורר תגובה פוסט-טראומטית ואת עשויה לחזור לתחושה של ילדה קטנה מול מבוגר זועם ועצבני כאשר המציאות הנוכחית בכלל אינה דומה לזה.
– את עשויה לחוש מאוד מופעלת בגלל האופן שבו ראית את המשפחה שלך מתנהגת: אם היו צועקים הרבה, אם לא דיברו על בעיות ורגשות בצורה רגועה, גם לך קשה להתמודד עם רגשות וזה מיד מציף וגורם לתגובות דיספרופורציונליות. את עשויה לכעוס על ילד שבוכה בגלל שהוא מאוכזב כי את לא מסוגלת להכיל את הרגש הזה.
– את עשוייה לחוש חרדת נטישה בעת ריב ולחשוש שאם כועסים עליך סימן שעומדים לנטוש אותך ואז התגובה שלך לא פרופורציונלית לסיטואציה.

לאנשים שנוטים לתגובות-יתר יש אמונה שיש רק שתי אפשרויות לתגובה – או שלא אעשה כלום, או שאתפוצץ. בעצם בטיפול מדובר על זיהוי – מה באמת קורה כאן? להבין מה מתרחש מתחת לפני השטח. למה אנחנו באמת מגיבים? והאם זה עובד טוב בשבילינו? אם אנחנו מגיבים בלי פרופורציה, או דוחים אנשים מאיתנו, אנחנו רוצים להצליח לשנות.


למעשה, תגובת יתר היא השלכה של פחדים וכעסים מהעבר על ההווה. האם גם את חשה שאת חיה חיים תגובתיים ללא כל מודעות? המחיר של חיים תגובתיים הוא גבוה. בעקבות חוויות חוזרות של תגובות בלתי פרופורציונליות, נוצר קושי באינטימיות. אנשים שחיים איתך ואשר חווים את התגובות הללו שוב ושוב חשים הצפה מעוצמת התגובה אשר לא מתאימה למה שקורה במציאות. תגובות חסרות פרופורציה עשויות ליצור גם הרבה רגשות אשמה אצלך, ותחושה של חוסר אונים כי את בעצמך לא מבינה למה היתה לך תגובה כל כך עצמתית, ואת חשה שאין ערובה שזה לא יקרה שוב בפעם הבאה. טיפול שעוזר להבין את המנגנון שקורה מתחת לפני השטח יכול להביא להקלה גדולה, ליכולת לסלוח לעצמך וליכולת להבין בצורה טובה יותר את מערכות היחסים שלך. 

חשוב לזכור שתגובה זועמת מסוג אינה תוקפנות לשם אלימות, אלא היא מנגנון הגנה שמתפרץ דווקא כשאת מרגישה הכי חסרת אונים וחסרת הגנה. ההבנה של המנגנון הזה עוזרת לסלוח לעצמך ולהבין את עצמך ואת הילדה שבך. בסרטון קצר הזה , של אריאלה מלצר, היא מסבירה בצורה מאוד עניינית את הסיבות להתפרצויות ואיך אפשר להבין ולפרש אותן אחרת.

במאמר מוסגר, אני רוצה לציין כאן גם דפוס אוטומטי נוסף אשר יוצר קושי רב לייצר תקשורת בריאה והוא מה שנקרא: "משולש הדרמה". מושג זה פותח על ידי הפסיכיאטר סטפן קארפמן (Stephen Karpman), ונחקר בהקשר של אנשים שחיים כקורבן, על ידי לין פורסט (Lynn Forest). אני מפרטת על הנושא בהרחבה בנפרד, בעיני הוא מאוד משמעותי וחשוב כדי להבין את העוצמה של הדפוסים האוטומטיים, להתבונן בעצמינו בכנות, ולהבין מה באמת קורה פה, מתחת לפני השטח. אך בהקשר הנוכחי, לין פורסט טוענת שרובינו מגיבים בחיים ממקום של קורבן, כאשר המשמעות היא למעשה שאנחנו מסרבים לקחת אחריות על עצמנו, ונוטים להאשים אחרים. דפוס זה יוצר אינטראקציות תגובתיות הטעונות ברגשות של כעס, פחד, אשמה או תחושה של חוסר יכולת, ומותירים בנו תחושה של בגידה או שנוצלנו על ידי אחרים. גם כאן, הדפוס הזה מייצר פעמים רבות תגובות אוטומטיות, בלתי מודעות, אשר אינן קשורות למציאות הנוכחית, אלא מושפעות מרגשות מהעבר. גם היא טוענת שאפשר לצאת מהמעגל של התגובתיות. ושוב, כדי לצאת מהמעגל, יש לעבור תהליך אשר דורש טיפול רגשי כדי להתמודד עם הנושאים אשר מפעילים את מנגנון התגובתיות, ותירגול – זיהוי מצבים של תגובתיות, תירגול זיהוי רגשות, מדיטציות, ועוד. 

8. מתקשות במערכות יחסים אינטימיות
כנשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים אתן בוודאי מאוד רוצות לקיים מערכות יחסים בריאות, אבל זה קשה לכן באופן מיוחד בגלל מספר סיבות:
– הסיבה הראשונה והברורה היא שאין לכן מסגרת להתייחס אליה כמודל למערכות יחסים אינטימיות בריאות, כי מעולם לא ראיתן מערכת יחסים כזאת. המודל היחיד שאתן מכירות הוא של ההורים שלכן, כאשר ברור שזאת היתה מערכת יחסים לא בריאה.
– אתן סוחבות אתכן מודל של אהבה הורית לא עיקבית. יום אחד הרגשתן אהובות ויום אחר הרגשתן דחויות. זאת מערכת יחסים של אהבה-שנאה, קרבה-ריחוק ("אני צריכה אותך – לכי מכאן") יומיומיים. כנשים בוגרות אין לכן שום חוויה של מערכת יחסים שמבוססת על אהבה עקבית, יום יומית עם אדם אחר, ולכן לבנות מערכת יחסים כזאת זה תהליך כואב ומסובך.
– חדרת הנטישה הינה פחד נוראי איתו גדלתן. בנייה של מערכת יחסים בריאה דורשת הרבה פשרות ופתרון בעיות. תמיד יש חוסר הסכמה וקונפליקטים. אבל חוסר הסכמה מינורי עשוי להפוך לגדול מאוד, מהר מאוד עבורכן, בגלל חרדת הנטישה שמשתלטת על הקונפליקט במקום הנושא עצמו. תמיד ישנו הפחד שלא ירצו להישאר איתכן. שאתן לא ראויות. כל כעס נתפס כאיום של נטישה. שיעזבו אתכן. ואז אתן נוטות לחפש אישורים חיצוניים, שמישהו אחר יגיד לכן שאתן בסדר, שלא עשיתן שום דבר רע. בכך אתן בעצם נותונות לאדם האחר במערכת היחסים את הכח להרים או להוריד אתכן ומנציחות את התלות בהם. אתן תלויות באישורים חיצוניים בשביל להרגיש טוב לגבי עצמכן.

רק לאחרונה אני מבינה עד כמה הפחד מאינטימיות מנהל את מערכות היחסים כאשר לא מודעים אליו. אני מוסיפה פה ציטוט מתוך אתר בטיפולנט, שמתמצת בצורה טובה את הנושא ומציע דרכי טיפול:
"פחד מאינטימיות הוא בעצם מנגנון הגנה מפני חוויות של נטישה, בגידה או שתלטנות. בחלק מהמקרים פחד מאינטימיות יביא להימנעות מיצירת זוגיות או קשרים חברתיים עמוקים. במקרים אחרים פחד מאינטימיות יחלחל אל קשרים קיימים אשר נראים מתפקדים ומספקים על פני השטח (הגבר הנשוי שחוזר מהעבודה כשבני המשפחה כבר ישנים; הצעירה שבוחרת בן זוג בלתי תקשורתי). בין אם הפחד מאינטימיות מתבטא באופן ישיר ובין אם ביטוייו עקיפים, אנשים המתמודדים עם פחד מאינטימיות עשויים לחוות כישלון ביצירת קשרים, לספוג חוסר שביעות רצון מחברים ובני זוג (למה אתה אף פעם לא מתקשר? איך זה שאת תמיד מעדיפה לראות טלוויזיה ולא לבלות ביחד?) ולחוות תחושות קשות של בדידות וחוסר סיפוק.
אחת הדרכים היעילות להתמודדות עם פחד מאינטימיות היא טיפול נפשי פסיכולוגי אשר מאפשר התבוננות במקורות הפחד מאינטימיות ועיבוד של חוויות בין אישיות שליליות אשר הביאו להתגבשותו. במקביל, פסיכותרפיה מאפשרת התבוננות בפעולות הלא מודעות אשר מממשות את הצורך להימנעות מאינטימיות (וורקוהוליות, החלפת בני זוג וכד'). גם ההתנסות במערכת יחסים אינטימית אשר הטיפול הפסיכולוגי מספק תורמת באופן משמעותי להפחתת פחד מאינטימיות: המטופל מתנסה בקשר אינטימי בעל מאפיינים חיוביים ו"לומד על בשרו" שקשר קרוב יכול להיות מיטיב ומשמעותי. חוויה זו מחזקת את האמון באחרים ובאפשרות לקשר, וכך מנטרלת במידה רבה את השפעות הפחד מאינטימיות. כאשר פחד מאינטימיות מחלחל אל קשר זוגי קיים, כדאי לשקול גם פנייה אל טיפול זוגי אשר מסייע בהתמודדות עם השפעות הפחד על הקשר הזוגי. כך, למשל, טיפול זוגי יכול לסייע לזוגות אשר נקלעים ל"מעגלי קסמים" אין סופיים בהם בני הזוג מייצרים מריבות מיותרות המצמצמות את הסיכוי לאינטימיות, או נקלעים לתסריט מתסכל בו אחד מבני הזוג "רודף" אחרי קרבה והשני "נמלט" על נפשו."

9. מתקשות לשים לעצמן גבולות ולהשלים פרוייקטים ונוטות לאחריות יתר או חוסר אחריות
כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד, כאשר את ניצבת מול משימה, את נוטה כנראה או להתמסר לחלוטין או לוותר לגמרי. אין אמצע. את מרגישה שאת מתקשה לסיים פרוייקטים, כלומר לבצע אותם מההתחלה עד הסוף. את עשויה לקחת על עצמך עוד ועוד משימות, ולא מצליחה לשים גבול בריא, ולהגיד "לא". עד שאת מגיעה לנקודה שלא מצליחה לסיים את שהתחלת. התיאור הזה נשמע לך מוכר? חשוב להבין שאין מדובר בדחיינות רגילה או עצלות. לקושי הזה יש סיבות שטבועות בילדות.

ההרגל לנסות להספיק הרבה מדי ואז לא להצליח לסיים את המשימות נובע ממספר סיבות:
כנראה שגדלת כילדה מרצה. בילדות בוודאי ניסית לרצות את ההורים, למלא את הצורך שלהם להרגיש הורים טובים, כדי לקבל התייחסות חיובית. כשחיית מתוך מוטיבציה לרצות, או שעשית עוד ועוד עד שהתמוטטת, או שהגעת לנקודה שזיהית שזה לא משנה – לאף אחד לא אכפת. ואז כבר אולי בחרת לוותר, לא להצליח הכל כל הזמן, לא לעשות כלום. פיתחת אדישות.
חוסר במודל. כילדה היה חסר לכם בילדותך בוודאי מודל של משפחה שבה משתפים פעולה זה עם זה. לא היו פרוייקטים משפחתיים עם חלוקת עבודה שבה כל אחד עושה חלק וביחד משלימים את העבודה כולה. גדלת לתוך תפיסת עולם של: או שאני אעשה הכל או שאני לא עושה כלום.
ערך עצמי נמוך. נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים מתארות פעמים רבות דפוס שבו הן ניצבות מול משימה שכוללת ארגון מידע וכתיבתו אך מוצאות את עצמן בוהות בחלל ולא מסוגלות לעשות כלום. ומיד מתפתח גם חשש – מה קורה איתי? למה אני לא מסוגלת לבצע את המשימה? מיד גם עולה דחף לנטוש את המשימה ולעזוב את זה, גם אם זה ממש חשוב להן. זה פשוט מאבק. האם את מזדהה עם הסיטואציה? פעמים רבות חסרה לך תחושת ערך עצמי מציאותית, והביקורת העצמית משבשת את המציאות. לכן כבוגרת פעמים רבות את פוחדת למשל שעוד רגע יעלו עליך ויפטרו אותך מהעבודה. זאת למרות שמאוד יכול להיות שאת מראה ביצועים ממש טובים. וכך, למרות שאת מקבלת פידבק חיובי את חיה בתחושה שעוד רגע מפטרים אותך כי יגלו שאין לך מושג מה את עושה. הפחד הזה משתק אותך כשאת מנסה לבצע את המשימה עצמה.
קושי להגיד לא. כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד יש לך בוודאי קושי עם גבולות אישיים, ולכן להגיד לא זה קשה לך במיוחד בשל הפחד מדחיה. קושי זה הוא שגורם לך לקחת על עצמך עוד ועוד משימות בלי קשר ליכולת שלך לעמוד בהן. אל תטעי – זה לא מעיד על תחושה של יכולת מופרזת אלא זה נובע מחוסר ידיעה של היכולות שלך וגם מפחד שיגלו שבעצם את חסרת יכולת. את לא סומכת על עצמך לדעת אם זה "בסדר" להגיד לא, והפחד הזה מניע אותך עוד ועוד עד שאת נשחקת לחלוטין.
הבטחות שלא קויימו. סיבה נוספת שקשה לך לסיים פרוייקטים היא פשוט תוצאה של העובדה שגדלת בבית עם הורה לא מתפקד אשר בו כנראה שהפרו הבטחות על בסיס יומי – סיפורים על העבודה שתכף נכנסת, הבית שיהיה מסודר ממש תכף, בית הבובות שייבנה בקרוב ממש ועוד. לרוב, ההורה הנרקיסיסט רוצה לקבל הכרה על עצם הרעיון, על אף שמעולם לא הגיע לכלל ביצוע. נוצר הרגל לחשוב שזה בסדר לא לקיים התחייבויות, וכן נוצרת הזדהות לא מודעת עם ההורה, וחיקוי שלו כמודל.

10. נוטות להתנהגות אימפולסיבית שיוצרת משברים ודרמה
כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד ייתכן ואת נוטה לנעול את עצמך לדרך פעולה בלי לחשוב ברצינות על דרכים אלטרנטיביות או על התוצאות של המעשים שלך. האימפולסיביות הזאת מובילה לבילבול, שנאה עצמית ואיבוד שליטה על הסביבה ומייצרת משברים ודרמה. בנוסף את מוציאה אנרגיה רבה על ניקוי הבלגן שיצרת.
מודל ההתנהגות הזה הוא בעצם במובנים רבים התנהגות של אדם מכור. אני נותנת כאן דוגמה מעולם ההתמכרות לאלכוהול, אבל אותו דפוס התנהגות יכול לצוף בתחומים אחרים כמו אכילת יתר, הרגלים לא בריאים או אפילו דפוסי התנהגות מזיקים. מדובר בדפוס שבו נכנס לאדם רעיון לראש, ומרגע שהרעיון מגיע, האדם מרגיש שהוא פשוט חייב לבצע אותו. הוא "לא רואה בעיניים". אין אפשרות לראות עוד אפשרויות, וגם לא רואים מעבר למעשה עצמו. למשל אצל אלכוהוליסט זה מתבטא במחשבה "אני רק אעצור בדרך הביתה למשקה אחד". כל מחשבה שתבוא כדי להניא אותו מהמעשה מיד מודחקת על ידי רציונליזציה: הבטחתי להגיע בזמן – משקה אחד לא יגרום לי לאחר. הבטחתי שאפסיק לשתות – משקה אחד זה לא נקרא לשתות. ברור שהסיפור לא מסתיים במשקה אחד. האלכוהוליסט עוצר למשקה אחד ולא מפסיק עד שמאבד שליטה.
הרעיון שמתחיל את רצף האירועים אינו מקושר למרחב והזמן. הוא מתמצה ברעיון של כאן ועכשיו – אני רק אשתה משקה אחד. לא מתייחסים לתוצאות אפשריות או לנסיון קודם. העובדה שזה מן הסתם יביא לאובדן שליטה פשוט לא מקבלת התייחסות.
כאישה בוגרת, את לאו דווקא מכורה לאלכוהול או סובלת מהרגל אחר של ההורים שלך. אני למשל מרגישה שההתנהגות האימפולסיבית שלי יכולה לקבל ביטוי במקומות אחרים כמו אכילת יתר, נטיה לאחר למקומות, נטיה לדבר באימפולסיביות ולהגיד דברים שאחר כך אני מצטערת עליהם, דחף לעשות דברים שלא באמת מסתדרים אבל אני לא מוותרת. ברגע שמתקבלת ההחלטה לעשות את הדבר המזיק, הדחף מרגיש בלתי נשלט. לעתים מספיק שמשהו מעכב אותך והדחף נחלש, אבל זה לא תמיד קורה.
התנהגות אימפולסיבית היא מאוד ילדותית. ילדים הם אימפולסיביים. אבל כילדה לא חווית ילדות שבה התאפשר לך להיות ילדותית ואימפולסיבית. כילדה התנהגת בבגרות שאינה הולמת את גילך, ולכן ההתנהגות האימפולסיבית היא שלב התפתחותי שנמנע ממך. כאשר מחמיצים שלב התפתחותי בזמן שהוא אמור לקרות, פעמים רבות מפצים על כך בשלבים אחרים בחיים. הורה בריא אמור ללמד את הילד איך לשים לעצמו גבול כאשר הוא מתנהג בצורה אימפולסיבית. להסביר לילד – אסור להתנהג ככה. בגלל שהתנהגת ככה יש לכך תוצאה. כילדה ייתכן ולא קיבלת מסגרת ברורה של תוצאות על מעשים, וגם לא ראית מודל של הורה שנושא באחריות על מעשיו, ולכן גם כבוגרת קשה לך לחזות את התוצאות לעצמך. חסר לך דפוס חשיבה שאומר: כאשר נהגתי כך בעבר, ככה הגיבו לי ואלה היו התוצאות. מה שהיה קורה זה שלפעמים היו להתנהגות השלכות לא טובות, ולפעמים לא. מעולם לא לימדו אותך לחשוב על התוצאות מראש ועל דרכים אלטרנטיביות לפתור את המצב.
תחושה של דחיפות מלווה את ההתנהגות האימפולסיבית. יש הרגשה שאם לא תעשי את זה עכשיו זה כבר לא יקרה לעולם. כילדה, כנראה שהבטחות היו מופרות על בסיס יומי ומה שלא היה קורה עכשיו סביר להניח שכבר לא יקרה. זה יצר מצב שבו את מגיבה בחוסר יכולת לדחות סיפוקים, ונוהגת בחוסר סבלנות, ותחושת דחיפות. קשה לך לתכנן ולחכות לתוצאות בסבלנות. את רגילה לחיות ממשבר למשבר. אם הדברים כן מסתדרים בקלות ללא משבר, זה עשוי להשרות עליך הרגשה לא נוחה אפילו יותר מאשר בעת משבר. לכן אין זה מפתיע שאת נוטה לייצר משברים.
חשוב להבין שההתנהגות האימפולסיבית אינה מכוונת או מחושבת. זאת התנהגות שאין לך שליטה עליה. זאת למעשה עשויה להיות התכונה המטרידה ביותר עבורך, ושהכי מפחידה אותך ושאותה הכי היו רוצה להצליח לשנות. התנהגות זאת יוצרת אינספור משברים עם תוצאות קשות עבורך. הרבה אנרגיה מופנית לעבר ניקוי הבלגן שנשאר אחרי המשבר.

11. משקרות כאשר זה יהיה קל באותה מידה לומר את האמת
לשקר, זאת פעמים רבות חלק מהמציאות בבתים בלתי מתפקדים. לעתים זה דפוס שנוצר כדי להמנע מלהתמודד עם המציאות הלא נעימה בבית – מחפים, ממציאים תירוצים, מתעלמים מהבטחות ועוד. אלה לא "שקרים" קשים, אלא יותר סילוף ושינוי קל של המציאות. למעשה השקר הגדול מכולם הוא ההכחשה של הבעיה במשפחה. כולם מנסים להתנהג כאילו הכל בבית בסדר, וסך הכל החיים פה נורמליים. על הבעיות נדיר שמדברים באופן שקוף וישיר. פעמים רבות בני המשפחה הבריאים מחפים על האדם עם הבעיה. ייתכן וכילדה שמעת את ההורה שאינו ההורה החולה או המכור, ממציא תירוצים בטלפון, ממציא שפעת או כל תירוץ אחר לכך שההורה עם הבעיה לא עמד באיזו התחייבות. כילדה ייתכן ולמדת לשקר כדי לחפות על כך שאת מתביישת להביא חברים הביתה, אבל לא אמרת את הסיבה האמיתית, ולמדת להמציא תירוצים כחלק מהנורמה.
פעמים רבות ההורה המכור או החולה הופך להיות מאוד מאוד ביקורתי. ייתכן והתגובות הביקורתיות מנעו ממך כילדה לעתים לספר את האמת כמו שהיא, וגילית שאם קצת תשני את העובדות, לא יבקרו אותך כל כך. אלה תמיד שקרים קטנים, ורוב הזמן אמרת אמת והיתה לך תדמית של דוברת אמת, אז האמינו לך.
למרות שפעמים רבות אמירת האמת נחשבת לכאורה כערך חשוב במשפחה הבלתי מתפקדת, כילדה בוודאי ראית שאין זה כך במציאות ושההורים שלך לא תמיד מתכוונים למה שהם אומרים. ואז האמת כבר מאבדת מהמשמעות שלה.
אבל, למעשה 
אין יתרון אמיתי בשקר, זהו רק דפוס או הרגל שנותר מהילדות. כאישה בוגרת בוודאי היית מעדיפה לסגל דפוס של אמירת האמת. את עשויה למצוא את עצמך מסלפת את המציאות בדברים קטנים, לא מספרת על בגד חדש שקנית או משנה את סדר האירועים כדי שהדברים ייראו כאילו לא היתה לך ברירה אלא לעשות את מה שעשית, במקום לקחת אחריות על הבחירה שלך. מאוד יכול להיות שהשקר הוא אוטומטי, ואת לא ממש בוחרת בו, וגם שבמציאות הנוכחית אין באמת סיבה לפחד. האם בדיעבד את מוצאת את עצמך מתחרטת, אך לא יודעת איך לסגת מהשקר ולא ממש מבינה למה בכלל שיקרת? חשוב להבין את הקשר בין הילדות שלך ובין הנטיה לסלף את המציאות. זה עוזר לסגת מהשקרים ולהתחיל לומר את האמת כמו שהיא, כאשר תביני ששיקרת לא מכוונה רעה אלא בגלל פחד שטבוע בך מהילדות.

קצת רקע
התכונות המאפיינות נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים ריגשית כפי שאני מפרטת להלן מבוססות האופן כללי על תכונות המאפיינות "ילדים בוגרים להורים אלכוהוליסטים" או באנגלית Adult Children of Alcoholics. אבל, כיום מקובל לייחס את המאפיינים האלו לילדים שגדלו עם הורים בלתי מתפקדים (מבחינה ריגשית) מכל מיני סוגים ומכל מיני סיבות. 

רשימת התכונות האופייניות לילדים בוגרים לאלכוהוליסטים התפתחה במחקר מאז תחילת שנות ה 80, כאשר חוקרים שמו לב למאפיינים אשר משותפים לילדים בוגרים לאלכוהוליסטים. (Woititz 1983, Ackerman 1991).  עם הזמן התגלה שמאפיינים לילדים של אלכוהוליסטים רלוונטיים גם לילדים שגדלו בסוגים שונים של משפחות לא מתפקדות מסיבות שונות, כמו הורים נרקיסיסטים אשר אינם מסוגלים לספק לילדים את הצרכים הריגשיים הנחוצים להתפתחות בריאה, הורים מכורים לסמים או כל סוג אחר של התמכרות, הורים שהיו עם חולי נפשי או פיזי ממושך, במשפחות שבהן אחד ההורים נפטר כשהילד היה צעיר וההורה שנשאר התקשה לתפקד, ועוד.

מקורות

Perfect Daughters – Adult  Daughters of Alcoholics by Robert J. Ackerman, Ph.D