ללמוד לא להיות אמא נרקיסיסטית

חוויית ההורות תפסה אותי לא מוכנה לטלטלה שאעבור. עד אז, חשבתי שאולי לא התגברתי על כל הנושאים הלא פתורים שלי, אבל בסך הכל אני חיה חיים יציבים ומוגנים, אני מצליחה לחיות חיים שונים מאמא שלי וסך הכל אני בסדר. אבל כאשר הפכתי לאמא, לא מיד, אבל בשלב מסויים, מצאתי את עצמי במשבר. פתאום כל ההגנות שפיתחתי לא עבדו יותר, והרגשתי שההורות מעמתת אותי עם הילדות שלי מחדש. התקשיתי שלא לשחזר דפוסים של אמא שלי ולפעמים הייתי המומה מול העצמה של התגובות שלי לאירועים טריוויאלים. לא ידעתי מה מקור הזעם שמצאתי בעצמי. זה היה מבהיל. הרגשתי חוסר אונים ותחושה של חוסר שליטה. למרות שעשיתי החלטה לא לגדל את הילדים שלי כמו שגידלו אותי, לאט לאט זיהיתי שלמרות שאני לא סובלת מההתמכרות של אמי, אני למעשה מתנהגת כמוה לפעמים. אז התחלתי ללכת לטיפול.

במקביל התחלתי לקרוא המון ספרים על הנושא והבנתי מה קשה לי כל כך בלהיות אמאהבנתי שהאשמה שאני סוחבת בשל חוסר היכולת שלי לספק בית וסביבה אידיאלית לילדים, כאשר אני מתעלמת מנסיבות הילדות שלי, לא תורמת לכלום. להיפך – זה רק מסיט אותי מהדברים שאני כן יכולה לשנות כדי לשפר את המצב.

אבל עם כל מה שלמדתי, שמתי לב שקשה לי. קשה לשנות דפוסי התנהגות. שמתי לב שיש טריגרים שמפעילים אותי מול הילדים ואני מתקשה ללמוד אותם, אני מתקשה להבין ואני בעיקר מתקשה להשתנות. היום אני יכולה להגיד שאני מבינה שאי אפשר לעבור שינוי בלי לעבור תהליך ריגשי. אני חייבת להתמודד עם הרגשות שאני עברתי כילדה. אני לא יכולה להיות אמא בוגרת ומכילה, אם לא אקדיש קודם לעצמי את כל הטיפול הדרוש כדי לנקות את משקעי העבר. הבנתי שאני חייבת לבחור קודם כל לטפל בעצמי, למעני. ורק אחר כך למען המשפחה שלי. זה שינוי קטן בתפיסה, אבל מאוד גדול בהרגשה. לא קל לי לבחור לשים את עצמי לפני אחרים. בא לי שקודם כל אפסיק להוציא על אחרים את הכעס שלי, ואז אלמד לאהוב את עצמי. אבל מסתבר שזה לא עובד ככה… זה הפוך למען האמת. כשאני מצליחה לאהוב את עצמי, אני גם יכולה לבחור להתנהג אחרת, ולאהוב אחרים בצורה אחרת. אז אני לומדת להיות האמא האוהבת של הילדה הפנימית שלי. אני מתקשרת איתה, מדברת איתה, ולומדת לאהוב אותה. ומנסה לעבור את התהליך הזה, כמיטב יכולתי.

אחד הדברים שעוזרים לי ברגעים של חולשה, זה שגיליתי את הצד האופטימי של המטבע: שרוב העוול שחשתי שכבר עשיתי (וכנראה שעוד אעשה) לילדיי הוא הפיך – נזק שנגרם על ידי התנהגות של אדם אחר ניתן לתיקון. בדיוק כמו שאני יכולה לתקן את הנזק שנעשה לי על ידי עבודה עצמית, כך אני יכולה לעזור להם ולתקן את הנזק שחשתי שעשיתי מול ילדי. ברור שאין מושלם, ולהיות אמא תמיד יהיה אתגר עבורי, והנזקים שכבר נעשו, כנראה כבר הטביעו את חותמם.

אבל גיליתי גם שהילדים שלי אפילו יכולים לצאת מחוזקים ועם ערך עצמי מפותח ובריא בעקבות תהליך השינוי שאני אעבור בעצמי ומולם. שאני יכולה להיום אדם חשוב בילדותם ויכולה להעניק להם כח, ושיעור בכך שאדם יכול להשתנות ולתקן את חייו. זה אולי נשמע קצת אופטימי ונאיבי, אבל זה אפשרי. זה לא יהיה מושלם. ברור שעדיף לגדול עם הורים מיטיבים מגיל אפס ולהנות מיתרונות של דפוסי התקשרות בטוחים. אבל בכל זאת זה נותן לי רוח גבית לשינוי. מאדם שמאמין שאף אחד לא משתנה אף פעם, התחלתי לשמוע פתאום את הסיפורים סביבי על אנשים שכן משתנים. התחלתי לחפש דוגמאות והקשבתי להרצאות של אנשים שהצליחו לשבור את השרשרת הבין דורית של הורים לא מתפקדים. יש ימים שאני אפילו מצליחה להאמין בזה באמת 🙂 ועדיין יש ימים שאני בייאוש טוטלי מהאשמה שאני מרגישה ומחוסר היכולת שלי לשנות בי דברים שאני לא אוהבת. כמו כל שינוי, יש עליות וירידות, אבל אני ממשיכה ללכת בדרך שלי. אחרי שאני נופלת, אני קמה, ואומרת לעצמי – לא לשפוט. להזדקף. לא לרחם על עצמי, ולעשות את ההסכם עם עצמי מחדש – אני אתחיל שוב מההתחלה. אקיים את ההסכמים שלי עם עצמי רק היום. אעשה כמיטב יכולתי. כל יום מחדש. עד שזה נהיה יותר קל.

כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד גם את בוודאי מודעת מאוד להשפעות של המשפחה על ילדים. את מודעת למידה שבה מערכות יחסים בריאות בין ההורים ובין הילדים חשובות. אבל, את גם חשופה לביקורת עצמית וספק עצמי חריפים בקשר ליכולות ההוריות שלך והיכולת שלך ליצור מערכת יחסים בריאה. חשוב לזכור שיחד עם הבעיות שאת סוחבת מהילדות, יש לך גם כמה תכונות שמאפשרות לך להיות אמא נהדרת: את שואפת לעשות עבודה מעולה בהורות, את יודעת לזהות צרכים אצל אנשים אחרים, את לא חוששת להיות מעורבת, את יודעת מה רב כוחם של הורים. אם תצליחי למצוא את הדרך לעבוד על עצמך כדי להיות האמא הבריאה שאת יכולה להיות, את תהיי דוגמה אישית לילדייך. הדבר הבריא ביותר לילדים הוא הורה בריא, לא הורה שמנסה להיות מושלם.

מילה על "נורמליות"
כדי להתחיל בתהליך ולצמוח חשוב להבין שאין דבר כזה "נורמלי". נורמליות זהו מיתוס, והיאחזות בנסיון להיות "נורמלית" עשוי להפריע לתהליך הצמיחה שלך. יותר נכון להתייחס למושגים כמו "מתפקד" ו"בלתי מתפקד" או "בריא" ו"לא בריא". חשוב ללמוד מה עובד בשבילך? מה בריא בשבילך? מה הכי נכון לך ולמשפחה שלך? זוהי גישה גמישה יותר המאפשרות שונות בריאה בין משפחות ויכולה לעזור לך להרגיש "נורמטיבית", כלומר, "כמו כולם". כאשר את מאמינה בפנטזיית ה"נורמליות" את גם בונה פנטזיות לגבי ה"עצמך האידיאלי", ה"אחרים האידיאלים" וה"משפחה האידיאלית" שאת רוצה ליצור. האידיאלים האלה מקשים מאוד על ההתפתחות שלך. המציאות היא שאת לא אמא מושלמת, הילדים שלך לא מושלמים, הבן זוג שלך לא מושלם והמשפחה שלך לא מושלמת. את עשויה לבלות הרבה זמן בלשפוט את עצמך על שהחיים שלך לא מסתדרים כמו בפנטזיה שלך, כאשר למעשה זה הזמן שלך ללמוד איך לזהות מה נכון לך ולמשפחה שלך, איך לפתור בעיות וקונפליקטים ואיך ליישם את כל זה. יש לכך הרבה כלים, כפי שאני מפרטת בשלבים בהמשך.

אז מה זה להיות אמא מיטיבה ובריאה?
כשהתחלתי להאמין שזה אפשרי, ניסיתי לחשוב מה זה אומר בעצם – להיות האמא שתמיד רציתי? בעיני זה להיות אמא מיטיבה, שמכילה את הילדים שלה, שרואה אותם, שמכירה אותם היטב, שנמצאת שם בשבילם, שלא עסוקה רק בצרכים שלה, שלא מתנהגת כמו ילדה קטנה בכל משבר, שלא מסתכלת על העולם מנקודת מבט קורבנית, שיוצרת את המציאות של עצמה, שמתכוונת למה שהיא אומרת. אמא שהיא דוגמה אישית.

חשוב לי לפרט את המטרות גם כדי שאוכל לכוון אליהן בצורה פרקטית, וגם כדי שאוכל לזהות כאשר אני מצליחה, ועומדת במשימות שהצבתי לעצמי. חשוב היה לי לבנות לי מסלול שבו ארגיש הישגים, ולא רק את הכשלונות.

אז מה זה בעיני בית שבו יש אמא בריאה ומיטיבה?

  • בית שבו הצרכים של כולם נלקחים בחשבון. להיות מודעת לצרכים שלי ולצרכים של הילדים שלי.
  • בית שבו משתמשים בתקשורת מקרבת ככלי לניהול הקשר עם הילדים והמשפחה. בלי האשמות ומניפולציות.
  • בית שבו מאפשרים לדבר על הכל, ונמנעים מסודות.
  • בית שבו מתמודדים עם משברים. לא מתפרקים, ולא מדחיקים.
  • בית שבו מותר לכעוס, אבל לומדים לשלוט בכעס. תמיד מדברים על המיקרים שבהם זה לא מצליח. מותר לכולם לטעות.
  • לזכור שהילדים שלי זקוקים לאמא אוהבת ושמחה שפנויה לראות אותם כמו שהם, ולא לאמא ששולטת בהם.
  • בית שבו מציעים עזרה (ולא "מושיעים"), ומכבדים "לא".
  • בית שבו ההורים מתקשרים בצורה בריאה ומהווים דוגמה אישית.
  • בית שבו אני לא מסתכלת על העולם מנקודת מבט קורבנית, ומייצרת את המציאות של עצמי.
  • בית שבו אני מתכוונת למה שאני אומרת ואומרת מה שאני מתכוונת.
  • להרגיש שאני דוגמה אישית לילדי.

הכלים שעוזרים לי להפוך לאמא שהייתי רוצה
אני מספרת פה על הכלים שעוזרים לי. אני מביאה פה את עיקרי הדברים בכל נושא. אני מקווה שבהמשך אוכל להקדיש מאמר נפרד לכל נושא, כי כל נקודה פה היא עולם ומלואו.

ללמוד לזהות תגובות אוטומטיות
תגובות אוטומטיות זה נושא מורכב מאין כמוהו. אני למדתי שתגובה אוטומטית יכולה להופיע אצלי בשני מצבים: כאשר מישהו לידי מגיב ברגשות שאני רגילה להדחיק, או כאשר אני מרגישה רגשות שאני רגילה להדחיק (כמו כעס, קינאה, תיסכול עוד רגשות "שליליים"). למשל, אני יכולה לכעוס בגלל משהו שקורה, אבל אני מיד מדחיקה את הרגש הזה. אני אפילו לא זוכרת שקרה משהו. אבל האנרגיה שלו נשארת בתוכי ואני מוצאת את עצמי במועקה, "מחפשת" על מה להוציא את האנרגיה הזאת. באנגלית יש לזה ביטוי picking a fight, כלומר, שאני מסתובבת ומחפשת על מה לריב. מצב כזה כיום מהווה אינדיקציה בשבילי שאני כרגע מדחיקה רגש שצף בתגובה למשהו, ואני לא מודעת לזה.אני גם עשויה להיות בטוחה שהחרדה, תיסכול, פחד, קנאה של מי שלידי, הם באשמתי, או שאני אמורה לתקן את המצב. זה עשוי לגרום לתגובות חסרות פרופורציה לסיטואציה במציאות. אני מרחיבה על הנושא בסינדרום הטראומה בעקבות הילדות.
כאשר לומדים, בעזרת טיפול, לזהות ולהבין את את  הטריגרים שגורמים לך להגיב ממקום של אשמה, ניתן ללמוד דרכים להתגבר על התגובה האוטומטית. התגובות חסרות הפרופורציה עשויות להתבטא בביטוי לא מבוקר של כעס, מה שמביא לרגשות אשמה מאוד חריפים. כדאי מאוד ללמוד איך לזהות ולהתגבר על מצבים אלו, ההקלה שתחושי כאשר תצליחי לאט לאט לזהות מצבים תהיה אדירה. אני גיליתי שכמו כל שינוי, בהתחלה מזהים את המצבים בדיעבד – מבינים מה קרה רק אחרי שהאירוע נגמר. אבל עם הזמן זה מחלחל וזמני התגובה מתקצרים ואפשר ללמוד לזהות מתי את "על האוטוסדרדה", כלומר.באוטומט, ותוכלי לעצור. זה לוקח זמן, אבל זה תמיד משתפר. בסופו של דבר השאיפה היא להגיע למצב שבו את מזהה שאת מגיבה באוטומטיות ותוך כדי תצליחי לעצור ולהגיד – רגע, אני סתם מתווכחת עכשיו, או – רגע, אני סתם עצבנית כי קודם משהו הרגיז אותי ולא התייחסתי אליו. ברגע שמתייחסים לטריגר ומדברים עליו בתקשורת פתוחה, התגובתיות נעצרת.
אחד הכלים המרכזיים שעוזרים לי בנושא של זיהוי אוטומט ויכולת לעצור את האוטומט, זה מיינדפולנס. אני מאוד ממליצה לעבור קורס מיינדפולנס (MBSR) ולהמשיך ולתרגל כמה שיותר. אני גיליתי בזה כלי עוצמתי ביותר.

ללמוד לזהות את הילדה הפנימית ולהיות ההורה של עצמך
כלי שמאוד עוזר לי לאורך הדרך הוא היכולת לזהות את הילדה הפנימית. הרעיון הוא שכאשר את מרגישה שאת מגיבה בצורה אוטומטית, כנראה שהילדה הפנימית שלך מגיבה עכשיו, ולא האישה הבוגרת שאת נראית. יש טריגרים אשר גורמים לנו לחזור אחורה בזמן (שוב, אני מדברת על זה בהרחבה בפרק על סינדרום הטראומה), ולהגיב ממקום שאינו קשור למציאות בכאן ובעכשיו. התגובות שלנו נשמעות למאזין מהצד חסרות פרופורציה לסיטואציה, כאשר למעשה התגובה שלנו היא לא באמת רלוונטית מה שקורה עכשיו, אלא למה שצף בנו מהעבר. כאשר למדתי לזהות את המצבים שבהם אני פועלת בתור ילדה, יכולתי להתחיל לעצור את התגובות הללו. את יכולה ללמוד לזהות את המצבים האלה, ולדבר עם הילדה הפנימית, ולהגיד לה את כל מה שהיית רוצה שהורה מיטיב היה אומר לך כילדה. את בעצם לומדת להיות ההורה שלך עצמך. זה בעיני שלב התתפחותי חשוב בכדי להיות יכולה להיות אמא מיטיבה ובריאה.

ללמוד לזהות צרכים
הבנתי שהמפתח להורות בריאה הוא לוודא שאני מתבגרת לפני הילדים שלי. נשמע טריוואלי, לא? אבל זה לא כל כך פשוט. גיליתי שהרבה מהדפוסים שלי הם דפוסים של אישה שאינה בוגרת, שלא עברה תהליך של התבגרות בריא ושלם. ייתכן וגם את מזהה שזה מה שקורה אצלך – מאחר ולא עברת את כל שלבי ההתבגרות בצורה בריאה, ייתכן ותזדקקי לעזרת טיפול כדי לרפא את החסכים שיש לך בהתפתחות. קשר עם מטפל/ת מיטיב/ה יכול לעזור לך לפתח את היכולות האלה בעצמך. חלק מההתבגרות הוא לדעת לשמור על איזון בין הצרכים שלך לצרכים של אחרים. כדי לשמור על איזון צרכים אין צורך להיות שווה לילדים שלך. העיקרון המנחה הוא לספק לילדים את הצרכים שלהם כפי יכולתך, תוך שמירה על בריאותך הריגשית ועל הצרכים שלך. את עשויה לגלות שאת אפילו נהנית יותר להיות אמא כאשר האיזון נשמר. זיכרי שמותר לך למלא גם את הצרכים שלך, כאשר שוכחים זאת, אז את יוצאת מאיזון כאמא. עוד חשוב לזכור שהצרכים שלך הם צרכים של מבוגרים, וזה לא ביכולת של הילדים שלך, ולא התפקיד שלהם להיענות לכל הצרכים שלך. הצרכים שלך כאישה בוגרת חייבים להיענות על ידי מבוגרים אחרים ועל ידיך. ההבנה שאת אחראית למצוא את הדרך לענות על הצרכים שלך, היא חלק מתהליך ההתבגרות שחיוני כדי להיות יכולה להתנהג כאישה בוגרת.

ללמוד איך להפסיק לחיות כקרבן
הסתכלות על העולם מקודת מבט של קורבן משפיעה מאוד על היכולת שלי להגיב ממקום בוגר וליצור את המציאות של עצמי. התחלתי להבין את הנושא כאשר קראתי את המאמר על משולש הדרמה (ממליצה לקרוא!). הבנתי שאני מגיעה לכל אינטראקציה ממקום קורבני. למדתי עוד על הנושא מההרצאה שסיכמתי בעמוד איך להפסיק לחיות כקרבן. בקיצור אני אסכם כאן שקורבן הוא בעצם מישהו שנותן את השליטה למישהו אחר. בכל תחום שבו אני מרגישה תיסכול, זה אינדיקציה לכך שאני מסתכלת על הנושא מנקודת מבט קורבנית.

הבסיס להתפתחות מהמקום הזה הוא האמונה שיש לנו אפשרות לבחור איך להגיב וליצור את המציאות של עצמינו.
זה נשמע יפה אבל במציאות זה מאתגר. קשה לחיות לפי העיקרון הזה. קורבן רגיל לחשוב שהאחרים אחראים למה שקורה בחייו. כל עוד אני חושבת פרדיגמה הזאת, אני מאשימה אחרים במה שקורה לי. בעבודה של מודעות עצמית אפשר ללמוד "לצוד" את המקומות שבהם אני מרגישה שאני קורבן, ולהפסיק להאמין לקולות הפנימיים שלי שמחזקים את המקום הזה. אני יכולה ללמוד להאמין שיש לי שליטה על איך אני מגיבה למצבים, ובכך אני יוצרת את המציאות של עצמי. כאמא חשוב לי להפסיק לחיות כקרבן, גם כדי להוות דוגמה אישית לילדים שלי ולהרגיל אותם לדפוסי חיים בריאים, וגם כדי להימנע ממצבים שבהם אני מאשימה אותם באיכות החיים שלי. אני מאמינה שרגשות אשמה כאלה הם ממש מזיקים ואני עובדת קשה כדי ללמוד לשחרר את הדפוס הזה.

ללמוד מיומנויות הוריות 
כפי שכבר כתבתי בסיבות לקושי להיות אמא, כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד את עשויה להרגיש שאת לא יודעת כיצד להיות אמא. במצב כזה יש שתי אפשרויות פעולה נפוצות: אחת, לעשות מה שיוצא, שזאת אופציה שרוב האמהות שגדלו בבית בלתי מתפקד משתדלות להמנע ממנה. האפשרות השניה היא לחפש מידע לגבי הורות נכונה. כשהפכתי לאמא התחלתי לקרוא באובססיביות ספרים על גידול ילדים. קראתי באנגלית ובעברית, תירגלתי, הלכתי לקורס ללימוד מיומנויות הוריות – יכולתי כבר להעביר הרצאות על "איך צריך לדבר נכון עם ילדים". אבל למעשה שום דבר מזה לא עזר לי. עדיין הרגשתי כישלון טוטאלי. היום אני מבינה שללא הגיבוי של טיפול, הבנה של הילדות, והתבגרות, זה היה עבורי בלתי אפשרי ליישם את כל מה שלמדתי. זה עדיין מאוד קשה ואני עדיין לומדת.
אני עדיין חושבת שזה חיוני להצטרף לקבוצות הורים שמלמדות מיומנויות הוריות בריאות. אם את מוצאת קבוצה של אמהות שמגיעות מרקע דומה לשלך – זה אידיאלי. ההזדהות והכלים יתאימו מאוד לצרכים שלך. אבל בכל מקרה כדאי להשקיע בלימוד מיומנויות הוריות כדי שתוכלי לסמוך על עצמך וכך גם ילדייך יסמכו עליך. חוסר בטחון בהורות יכול להוביל לחוסר בטחון במה נחשב נורמלי בהתנהגות של הילדים שלך. אם תסמכי על ילדותך כמקור מידע, הידע שלך על איך ילדים "נורמלים" אמורים להתנהג הוא די מוגבל. את לא התנהגת בצורה "אופיינית" לגילך כמעט אף פעם, ולכן את עשויה לחשוב שההתנהגות של ילדייך היא בעייתי כאשר למעשה הם מתפתחים בצורה הרבה יותר בריאה ממה שאת מכירה. הבנה של שלבים התפתחותיים יכולה לעזור גם בהבנה של מה נורמלי לילד, וגם יכולה לעזור להבין שאת לא אמורה להיות האמא המושלמת שמגדלת ילדים מושלמים. יש הקלה בהבנה שגם במשפחות בריאות הילדים לא תמיד מתנהגים כמו שההורים רוצים, ההורים עושים טעויות, עדיין, המשפחה נשארת בריאה.
אבל, וזה אבל גדול, חשוב לציין שאם תלכי לקבוצות הדרכת הורים שרק מלמדות מיומנויות, זאת עשויה להיות חוויה מתסכלת. זה מה שאני הרגשתי כאשר הלכתי לקורס כזה לפני שהבנתי שלילדות שלי יש השפעה גדולה על היכולות שלי כאמא. מה שקרה זה שהרגשתי שונה משאר ההורים בקבוצה ושהכלים שנלמדים בקבוצה פשוט לא נגישים לי ריגשית. איך אני אמורה להתאים את עצמי לצרכים של הילדים שלי, כאשר אני מרגישה שהצרכים שלי מעולם לא קיבלו ולא מקבלים מענה? זאת באמת היתה משימה בלתי אפשרית. לכן אני מדגישה שבעיני חשוב קודם כל לעבור תהליך טיפול אשר יעזור לפתור את הבעיות מהילדות, ורק אז תוכלי להיות פנויה ללמוד מיומנויות הורויות בריאות וליישם אותן.

ללמוד תקשורת מקרבת (כדי לקבל הבנה מערכתית של מערכות יחסים ושל עצמינו)
מבין שיטות ההורות שלמדתי, אני באופן אישי מוצאת ששיטת התקשורת המקרבת היא המתאימה לי ביותר, דווקא בגלל שבילדות לא ראו את הצרכים שלי. התקשורת המקרבת או תקשורת לא-אלימה (נקראת גם "שפת הג'ירף") היא גישה אשר פותחה בשנות ה 60 על-ידי ד"ר מארשל רוזנברג לניהול יעיל, מקרב, בונה ומספק של מערכות יחסים (בין אישיים, תוך אישיים, ובין קבוצות ומדינות), על ידי התמקדות בתקשורת בין הצדדים. הגישה משמשת לפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים, ומאפשרת שינוי לטובה במערכות יחסים והעמקת החיבור, האמון, והיעילות במילוי הצרכים של כל הצדדים, באמצעות המודל היישומי-מעשי שלה. שיטת ההורות המקרבת המבוססת על הגישה הזאת שמה דגש על לימוד של עצם היכולת לזהות רגשות וצרכים. הם עובדים על זיהוי הצרכים שלי כהורה קודם כל, ורק אז לזהות את הצרכים של הילדים. הם מלמדים באופן בסיסי מהם רגשות ומהם צרכים ועוזרים לי מאוד להבין את עולם התקשורת המקרבת. כשלמדתי בשיטות אחרות, תמיד מה שבאמת תפס אותי היה כאשר דיברו על זיהוי דפוסים אוטומטיים שלנו כהורים, וזיהוי רגשות וצרכים. היום אני מבינה שזאת הסיבה שתקשורת מקרבת עוזרת לי, כי זה לב העניין בשיטה הזאת. הבנת המנגנון שבו אנחנו מתקשרים מתוך צרכים שלא מקבלים מענה, ולכן עונים או מתנהגים בצורה מסויימת, עוזרת לי מאוד להבין מה קורה סביבי. מה באמת קורה כאשר אנשים מתקשרים ביניהם, ולא להאמין רק למה שאני רואה בהתנהגות שעל פני השטח. אני מרגישה שזה כלי רב עוצמה להנה מערכתית של מערכות יחסים, וזה עוזר לי לבנות את הערך העצמי שלי כאדם שמבין מה קורה סביבי. ניתן למצוא מידע יותר מעמיק בעמוד תקשורת מקרבת .

להיות גלויה בקשר לעובדה שאת פונה לעזרה כדי ללמוד איך להיות אמא בריאה
אם את רוצים שהילדים שלך יידעו לפנות אליך כדי לקבל עזרה, חשוב להראות להם שגם את אנושית. חשוב שיידעו שגם את טועה וגם את פונה לאחרים לקבל עזרה. אני מצאתי ששיתוף בכך שאני לא האמא המושלמת שניסיתי להציג ושאני לומדת להיות אמא בריאה, הוריד מחסומים ופתח הינינו תקשורת פתוחה יותר. הנסיון שלי להיות ה"אמא המושלמת" יצר מחסום ביני ובין העולם. אני מעודדת אותך לספר לילדייך (בהתאם לגיל כמובן) שאת מקבלת עזרה ולומדת כדי להיות אמא בריאה יותר. אם תאמיני שאת אמורה להיות אמא מושלמת, ותעבירי לילדים את המסר הזה, זה תמיד ישאיר אותך בודדה, בספק לגבי יכולתך ועלול להקשות על הילדים שלך להרגיש קרובים אליך. אף אחד, כולל את, לא יכול לעמוד בציפיות לחיים מושלמים. אני מאמינה שאם תחיי את המסר הזה, את תהיי דוגמה אישית לילדים שלך שיוכלו לפנות לעזרה כאשר הם זקוקים לה ולא ינסו להסתיר את הקשיים.

ללמוד להיות כנה
כאישה שגדלה בבית בלתי מתפקד, הרגשתי שחסרים לי הרגלים של להגיד את האמת ולהקפיד לא להבטיח בלי לקיים. לקח לי הרבה זמן להכיר בכך שאני לפעמים מטייחת כדי להימנע מביקורת. הבעיה עם ילדים שהם מזהים חוסר אמת בקלות… הבנתי שכדי לתקשר איתם באמת, אני חייבת להקפיד על כנות ולהתייחס להבטחות בכבוד. למדתי גם שחשוב ללמוד לבטא רגשות ולאפשר לילדי לבטא רגשות. אין נכון ולא נכון – יש רגש. יש התנהגות שאנחנו לא מקבלים, אבל כל רגש הוא לגיטימי. מותר להם לשנוא את ההתנהגות שלי. מותר לשנוא אותי ואני מנסה ללמוד לעודד אותם (וקודם כל את עצמי) לבטא את הרגשות, גם הקשים. שמתי לי למטרה תמיד לדבר על הפעמים שבהן לא הייתי כנה עד הסוף, שהאשמתי מישהו שלא היה אשם, שלא סיפרתי את כל האמת. אם הילדים שלי מתעמתים איתי על מניפולציה, אני משתדלת למצוא את הדרך לשחרר את הצורך שלי בשליטה, ולהודות שאכן נעשה כאן משהו לא הוגן. אם אני כועסת על מישהו וזה לא בצדק, חשוב לי לדבר על זה, להגיד – כעסתי וזה לא היה הוגן. אני מאמינה שדיבור כזה מונע מהעלבון להיטמע ולהפוך לאירוע טראומטי אשר ימנע תקשורת בעתיד.

להימנע מסודות של המשפחה
אם יש בבית מחלה או התמכרות, דברי על כך עם הילדים, חשוב להסביר להם במה מדובר, שלא ירגישו שיש סוד גדול במשפחה. אני מאמינה שתחושת סוד במשפחה זה אחד הדברים הכי הרסניים לילדות בריאה. דברי על הכל בצורה גלויה (בהתאם לגיל כמובן), קחי את הילדים לקבוצות תמיכה אם המצב מחייב את זה, אל תפחדי לחשוף את הדברים. כדאי גם לשקול ללכת לטיפול משפחתי אם את חשה שאת לא יודעת איך לדבר על הדברים בעצמך.

ללמוד להפגין חיבה
אל תחששי להפגין חיבה כלפי הילדים. אין מצב שתעניקי יותר מדי אהבה. זה לא נקרא "לפנק מדי", כפי שאולי אפשר לפרש את זה בטעות. לפנק, באופן כללי, זה לעשות עבור אחרים דברים שגם הם יכולים לעשות עבור עצמם. במובן הטוב של המילה, הפינוק נעשה פשוט כי זה נעים לפעמים לעשות עבור אחרים, וזה גם חלק מטיפוח, יצירת קרבה וקשר חיובי. פינוק במובן הפחות חיובי זה מצב שבו עושים עבור הילדים דברים שהם יכולים לעשות בעצמם, באופן שלא מאפשר להם לפתח עצמאות משלהם, שמונע נפרדות, ומזה כדאי להמנע. מעבר לפינוק "חיובי" חשוב גם פשוט להפגין אהבה. להגיד להם שאת אוהבת אותם, לחבק ולנשק. להעביר בצורה ברורה את המסר: "אני אוהבת את מי שאת. אני לא חייבת לאהוב את ההתנהגות שלך תמיד, אבל זה לא אומר שאני אוהבת אותך פחות". ממש להגיד את זה במצבים של כעס, לפעמים ילדים עשויים לפחד שהכעס של ההורה אומר שלא אוהבים אותם – חשוב להגיד בקול שעדיין אוהבים אותם – וזה ירגיע גם אותנו. זה עשוי להרגיש מלאכותי בהתחלה כי את לא מכירה אולי את צורת הביטוי המפורשת הזאת של אהבה, ולא גדלת עם ביטויי אהבה מפורשים, אך עם הזמן זה יהפוך להיות יותר טבעי.

ציטוט מאם בספר Perfect Daughters of Alcoholics: "החלק החשוב ביותר עבורי בהורות הוא לאפשר לה להרגיש שיש לה זכות להיות כאן ולבקש מה שהיא צריכה כדי להיות מאושרת. זה בסדר לעשות את הדבר הלא נכון – אמא תאהב אותך בכל מקרה. לא משנה מה תעשי."

לעבוד על הצבת גבולות ברורים בבית
מאז שאני זוכרת את עצמי שמתי לב שאני מתפקדת מאוד טוב במסגרת ברורה – אם זה בפנימיה, בצבא או בעבודה עם חדר אוכל – סדר יום ברור נותן לי תחושת סיפוק ושקט. אבל כמה זה קשה ליישם את הכללים האלו בחיי הפרטיים. גדלתי בבית שבו כאוס היה חלק מהחיים. למדתי שלנשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים זה חשוב במיוחד ליצור סדר יום ברור – ארוחות בשעות קבועות, הכנת שיעורי בית בזמן ובמקום קבועים. חשוב לשמור על עיקביות. אני מנסה לזכור שכללים יכולים להיטיב עם הילדים – אם הכלל הוא הוגן ומכבד, זה לא משנה אם הילד אוהב אותו. זיכרי שדווקא לך זה חשוב במיוחד ויכול לעזור לך כאמא להרגיש מתפקדת. אל תחששי מכללים וסדר. כדי ללמוד עוד על הצבת גבולות ולמה זה קשה לנשים שגדלו בבית בלתי מתפקד, אני מזמינה אותך להעמיק במאמרים בנושא גבולות באתר "מקום". לי זה עזר ללמוד עוד על הסיבות לקשיים שלי ואיך להתמודד.

לאפשר לילדיך לפתח עצמאות
ילדים צריכים לקבל אחריות על ההתנהגות שלהם. הם צריכים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. את צריכה להאמין שהם מסוגלים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם. אני יודעת שיש לי נטיה להאמין שאחרים צריכים שאפתור להם את הבעיות, אבל למעשה כשילדים לומדים להתמודד עם קשיים זה עוזר בהקנית הערכה עצמית. מה שחשוב זה לתת להם את ההרגשה שרואים אותם, שאת שותפה למה שהם עוברים, אבל סומכת עליהם שהם יכולים להסתדר. להבדיל מההזנחה שאת אולי עברת ושבגללה נאלצת להסתדר לבד, כאן יש מי שרואה אותם, ומאמין בהם. שימי לב לא לנסות לפצות אותם על הבדידות שחשת בילדותך על ידי כך שתפתרי את הבעיות עבורם. אפשר לעזור להם לחשוב על פתרונות, אבל לא לספק את התשובה. חשוב לעודד הצלחות, אפילו הכי קטנות.

ליצור מסורת של ישיבה משפחתית שבועית
 הרגל זה לקוח מתוך שיטת אדלר, אך הוא חשוב במיוחד עבור נשים שגדלו בבתים בלתי מתפקדים. הרגל של ישיבה שבועית משפחתית שבה כל אחד יכול לבטא את דעתו על נושאים שעומדים על סדר היום, מאפשר גם לך כאמא חוויה שבה רואים אותך ושומעים אתך, ובאותו הזמן עוזר גם לילדים להרגיש ראויים. אני מוצאת שזה קשה מאוד ליישם את הרעיון הזה, אפילו שהוא נשמע לי מצויין. יש פה מיצוי של הדברים שקשה לי ליישם – לשים את הצרכים שלי במרכז, לגרום לכולם להתכנס כי אני ביקשתי, לנהל מפגשים בצורה מאורגנת – ממש קריעת ים סוף עבורי. אני מקווה שאצליח לממש את הנושא הזה בהמשך הדרך.

למנף את הצורך שלך להיות משפחה מתפקדת
כדאי למנף את הצורך שלך להיות משפחה מתפקדת ולהשתמש בזה תוך מודעות לחשיבות של זה עבורך. כמשפחה תוכלו לצמוח מתוך האתגר של השינוי שאת עוברת. זה יכול לעזור לילדים שלך לבנות את הערך העצמי שלהם וזה יעזור לך לבנות את שלך, ולהיפך. זיכרי שאת שווה את זה!

סיכום
אני מאמינה שזה אפשרי להיות אמא בריאה גם אם גדלת בבית בלתי מתפקד. לא מושלמת. אבל בריאה ומודעת. עם עבודה קשה, טיפול ריגשי, מפגשי תמיכה קבוצתיים ולימוד מיומנויות הוריות מתאימות. אני לומדת להשתמש בחלקים הבריאים שבי וליצור את המציאות שאני רוצה לעצמי. למדתי שילדים זקוקים להנחיה, אהבה, שיראו אותם, תמיכה, טיפוח וקבלה.

אני מזכירה לעצמי כל יום שהילדים שלי אפילו יכולים לצאת מחוזקים ועם ערך עצמי מפותח ובריא בעקבות תהליך השינוי שאני עוברת כאמא. כל אחת מאיתנו יכולה להיום אדם חשוב בילדותם של ילדינו ויכולה להעניק להם כח, ושיעור בכך שאדם יכול להשתנות ולתקן את חייו! 

עוד לא פתרתי את כל הקשיים, זה מסע לחיים ויש לי עוד דרך ארוכה, אבל אני ממש לא איפה שהייתי לפני שנה וחצי. אני מאמינה שבכל צעד אני עושה שינוי משמעותי עבורי ועבור הילדים שלי. אני אולי לא אהיה האמא המושלמת שחלמתי להיות, אבל אני מקוה להיות אמא מודעת, מכילה ומאפשרת לילדים להיות מי שהם. אני עושה כמיטב יכולתי בכל יום, משתדלת לדבר בתקשורת בריאה, משתדלת לא לקחת דברים באופן אישי ומנסה לא להניח מה אחרים חושבים ומרגישים, פשוט לשאול. כל יום ביומו. ואם אני לא מצליחה, אני מרגיעה את עצמי ואומרת לעצמי שמחר יום חדש ואמשיך לנסות כי אין דרך אחרת. רק התמדה ועבודה יומיומית יכולה להביא לשינוי.

מקורות:

Adult Children of Alcoholics by Janet Geringer Woititz 

Perfect Daughters  -Adult Daughters of Alcoholics, Robert J. Ackerman, Ph.D

How To Stop Being A Victim – The #1 Reason You Are Stuck In Life

לקריאה נוספת:
הרצאה קצרה בטד שנושא מה השיעורים הכי חשובים לגבי הורות שנלמדו ממחקר ארוך טווח שנעשה באנגליה.
https://www.ted.com/talks/helen_pearson_lessons_from_the_longest_study_on_human_development