להכיר את ה"עצמי"

בעמוד זה אני מנסה לעשות הכרות עם תורת המערכת המשפחתית הפנימית (IFS) שאותה פיתח פסיכולוג בשם ריצ'ארד שוורץ, מומחה לטיפול במודל המשפחתי. אני מנסה לתת את העקרונות של השיטה, כדי לפתוח את הראש לדרך פרשנות חדשה לגבי עצמנו. דרך מיטיבה שבאה ממקום של חמלה אל עצמנו. אני רואה בשיטה הזאת עוד כלי כדי לפתח את היכולת לחמלה עצמית. כדי להצליח להביא לשינוי אמיתי יש צורך בהרבה עבודה עצמית. הרעיון בעמוד זה הוא רק להעלות את המודעות לתהליך אפשרי שיכול לעזור לך לטפל בתגובות אוטומטיות ונטיה לשיפוט עצמי.

מה זה ה"עצמי"? באנגלית מתייחסים לזה בתור Self, עם S גדולה, כלומר, מין ישות בפני עצמה. הכוונה באמת ליישות הפנימית שלנו, העצמי שלנו, המהות שלנו אם תרצו. זה חלק בנו שלא תמיד אנחנו במגע איתו, אבל כשנוצר מגע איתו, הוא תמיד מלא בחמלה, טוב לב, ויודע איך להרגיע אותנו. את המושג הזה בכוונה הזאת שלו אני לוקחת מתורת המערכת המשפחתית הפנימית. ריצ'ארד שוורץ מדבר על כך שלכולנו יש חלקים פנימיים, חלקם הם רגשות שאנחנו מדחיקים, חלקם מגינים עלינו שלא נחוש כאב, ומתחת להכל, יש את ה"עצמי".

התחלתי להקשיב להרצאות שלו ולאט לאט התחלתי להבין שזאת שיטה שעוזרת להמון אנשים להצליח לתקשר יותר טוב עם עצמם, לרפא את עצמם מטראומות, ולמצוא את הדרך לעזור לעצמם, לעתים אפילו בלי תלות בדמות המטפל. זאת שיטה שאנשים מאמצים לעצמם בתור תירגול יומיומי, דומה לתרגול מדיטציות מיינדפולנס, רק שבמקום רק לתרגל הפרדה של רגשות ומחשבות, יש גם שלב של הבנה של המנגנונים שעומדים מאחוריהם.

זאת לא השיטה הראשונה שמשתמשת במושג של חלקים בתוך הנפש. שיטות מוקדמות יותר הן האנליזה היונגיאנית, אנליזה תהליכית, ושיטת גשטאלט. גם בבודהיזם מדברים על סמסקרות, או "הטבעות", שהן חוויות שנצרבות בתודעה והן למעשה חלקים שגורמים לנו להגיב באוטומטיות מתוך המקום של החוויה שנצרבה בנו. הבודהיזם גם מאתגר באופן כללי את הקיום של "אני" מתמשך ויציב. בספרה "בודהיזם לאמהות" מסבירה שרה נפתלי שעל-פי הבודהיזם, כאשר אנחנו נפטרים מאשליית האני, אנו מגלים את טבענו האמיתי, את טבע הבודהה שלנו, שהוא טבע של חוכמה וחמלה. החיבור לטבע הבודהה מאפשר לנו לשאול "מה מצריך הרגע הזה" ולא "כיצד אני מגיב בדרך כלל לרגעים כאלה". ההפרדה בין ה"אני" לבין "טבע הבודהה" דומה במהותה להגדרת ה"עצמי" לעומת הקולות האוטומטים שיש בתוכנו. ישנן גם שיטות של עבודה על הילד הפנימי ועוד שיטות למעשה משתמשות במושגים הללו. המערכת המשפחתית הפנימית משכללת את שיטות העבודה עם החלקים הפנימיים, מגדירה את ה"עצמי" ומבינה את הקשרים ומערכות היחסים בין החלקים השונים. בכך היא מאפשרת עבודה מעמיקה עם החלקים שמגינים על החלקים הפגועים, ומתייחסת אליהם בכבוד וחמלה.

בעיני השיטה הזאת מאפשרת לי לתקשר עם עצמי בדרך של חמלה טבעית. דרך שאותה חוויתי בעצמי כבר כמה פעמים באופן אינטואיטיבי, ובעזרת הטיפול שאני עוברת. התאהבתי בתורה הזאת, התחברתי מיד, ושמתי לב שזה מאוד אינטואיטיבי. אני מנסה להעביר פה את מה שלמדתי עד כה.

החלקים הפנימיים
על-פי שיטתו של ריצ'ארד שוורץ, ישנה בכל אחד מאיתנו מערכת משפחתית פנימית, כאשר הכוונה היא שהמוח האנושי אינו יחידה אחת אחידה עם רגשות לא-רציונליים מקריים. זוהי מערכת מורכבת עם חלקים פנימיים אשר מתקשרים ביניהם. את החלקים אפשר לדמות לדמויות במשפחה – ילדים קטנים ופגועים, מתבגרים מרדניים, מבוגרים רציניים, הורים ביקורתיים, חברים איכפתיים וקרובים אוהבים. לכן היא נקראת מערכת משפחתית. כל החלקים האלה נועדו לשמור עלינו מתפקדים ובטוחים. אלה חלקים בריאים שעוזרים לנו לתפקד בכל מיני מצבים, למשל הם שומרים עלינו שלא ניפגע, ולא נחוש כאב, או שהם עוזרים לנו להרגיש טוב לגבי עצמנו. ישנם חלקים שאחראים על הצדדים הפרקטיים של החיים. יש חלקים חברותיים, ויש חלקים שסוחבים פגיעות מהילדות. יש חלקים שאחראים על היכולת שלנו להופיע בפני אנשים, יש חלקים שאחראים על היכולת להרהר לבד. יש שמייצרים הומור ויש שגורמים לנו להיות כריזמטיים.

לפעמים החלקים משתמשים בשיטות לא יעילות כדי לשמור עלינו, ואנחנו סובלים מהתוצאות של ההתנהגות שאנחנו מייצרים בעקבותיהם. הם עשויים לגרום לנו להתנהגות אימפולסיבית, התמכרותית ומזיקה. אבל אם מסתכלים מתחת להתנהגות, הם בסך הכל רוצים לעשות מה שהכי טוב עבורנו. לעתים יש להם תפיסת מציאות מעוותת, דפוסים של מחשבות אובססיביות או תחושת סכנה מוגזמת, אבל תמיד יש להם כוונה טובה. חשוב להבין שהחלקים הם ישויות בפני עצמן. יש להם רגשות, זכרונות, אמונות ומוטיבציות משלהם. לכל מה שהם עושים יש סיבה. שום דבר לא קורה ככה סתם. גם אם הסיבה מגיעה מהתת מודע. למשל, אם בנקודה מסויימת בזמן טיפול פתאום את מרגישה שאת מוסחת ולא מצליחה להתרכז, זה לא במקרה. כנראה שיש בך חלק שדואג להסיח את דעתך כי הוא רוצה לשמור עליך שלא תיפגעי.

נשאלת השאלה למה החלקים האלה, שנועדו להגן עלינו ורוצים בטובתנו, גורמים לנו להתנהג בצורה לא רציונלית, אימפולסיבית ומזיקה לפעמים? על-פי ריצ'ארד שוורץ, זה קורה כתוצאה ממה שהוא קורה לו: ממעמסה כתוצאה מטראומה. מה שקורה הוא שהחלקים הפנימיים הללו עשויים לעבור "שינוי תפקיד" כתוצאה מחוויות שאנחנו עוברים, ואז הם נתקעים בנקודת זמן בעבר שבה נחרטה בנו החוויה. לדוגמה, כשיש לנו חוויה לא טובה, למשל, מרגישים השפלה, אנחנו הרבה פעמים מדחיקים את ההרגשה הזאת ונועלים את הרגש. בייחוד כשאנחנו חווים את זה כילדים, בלי דמות תומכת שעוזרת לנו לעבד את החוויה. לא כל חוויה קשה נחרטת בנו בצורה כזאת. זה קורה כשהתודעה מתעוררת מהחוויה הזאת, ואין לה דרך לעכל אותה. כשזה קורה, יחד עם הרגש הקשה, ננעלים גם רגשות כמו שמחה, הנאה, עונג ועוד. אנחנו בעצם נוטשים את הרגשות ומגלים אותם למקום בלתי נגיש בתוכנו.

לרגשות הכלואים קוראים: גולים. אבל כשמתעורר טריגר, שמעורר בנו את הרגשות, הלהבות של הרגש מאיימות להציף אותנו. ואז מתעוררים בנו החלקים המגינים. ישנם שני סוגים של מגינים: המנהלים והכבאים.

על החלקים השונים אני מפרטת כאן:

הגולים
כאשר אדם עובר בילדות פגיעה, השפלה, פחד או בושה, יש בו חלקים שנושאים את הרגשות, הזכרונות והתחושות מהחוויות הללו, יחד עם עוד רגשות שננעלים בתוכנו. החלקים ה"מנהלים" שלנו בדרך כלל הם אלה שמדחיקים את הרגשות הללו ושומרים כתוצאה מכך את החלקים הפגיעים והתלותיים שלנו נעולים. חלקים אלו ידועים כ"גולים". החלקים הגולים נושאים מטענים מפגיעות מוקדמות ויש להם נטיה חזקה לדרוש טיפול מחלקים אחרים ורצון עז להוציא את סיפורם לאור. רגשות אלו הם שיביאו אותנו לטיפול. הרגשות שאופייניים לגולים הם בושה, פחד, השפלה, חוסר ערך עצמי, עצב, בדידות, נטישה ואכזבה.

כאשר אנחנו לומדים לקבל ולאהוב את החלקים האלו בתוכנו, הם מתחילים להרגיש יותר טוב עם עצמם וזה יכול לשנות את הערך העצמי שלנו בדרכים מופלאות. כאשר אנחנו מבינים את הצורך של החלקים הפגועים הללו, וממלאים עבורם את הצורך שלהם, ברגישות והתחשבות, הם יכולים להחלים.

המנהלים
המנהלים מגינים עלינו רוב החיים. הם החלקים שנועדו לשמור עלינו מתפקדים ובטוחים. הם מונעים מהרגשות לצוף. הם גורמים לנו לשאוף לרצות אחרים, והם גם החלקים השופטים שבנו. החלקים המנהלים שומרים עלינו בשליטה במטרה להגן עלינו מפני תחושת דחיה או פגיעה. המנגנונים המאפיינים הם: צורך לרצות, שאפתנות, שליטה עצמית, שליטה באחרים, פסימיזם, נחמדות מופרזת, פסיביות, ביקורתיות ושיפוטיות.

אפשר גם לחלק אותם לשני סוגי מוטיבציה:

  • השופט שמופיע בתור מוטיבציה להשתפר, כדי להגן עלינו שלא ניפגע.
  • השופט שבא למנוע מאיתנו לקחת סיכונים, שוב כדי להגן עלינו שלא ניפגע.

חלקים אלו מנסים לשמר שליטה בין העולם הפנימי והחיצוני, למשל, לשמור מפני קירבה או תלות באחרים על ידי ביקורת על אחרים, או מיקוד בצרכים של אחרים במקום בצרכים שלנו.

כבאים
הכבאים מגינים עלינו בזמן חירום, כשהרגשות הגולים ממש מאיימים להציף אותנו והמנהלים כבר לא מצליחים למנוע את ההצפה, ואז האדם עלול להפוך לפגיע. כשזה קורה, החלקים הללו מנסים לכבות את הלהבות הפנימיות של הרגשות הכי מהר שאפשר, ולכן קוראים להם ה"כבאים". הם יוצרים הסחות דעת כדי שנוכל להימנע מלהרגיש את הרגש המקורי שמאיים עלינו. הכבאים יעשו מה שצריך כדי להגן עלינו בלי להתחשב בתוצאות ובלי קשר למחירים (בניגוד למנהלים ששומרים אותנו בשליטה תמיד). הם נוטים להיות מאוד אימפולסיביים ומחפשים גירויים שיגברו על הרגשות או יביאו להתנתקות מהרגשות שה"גולה" נמנע מלהרגיש. חלקים אלה יכולים להתבטא באכילה ריגשית, שינה מופרזת, הסתגרות ריגשית, העלבות. אבל, אם יש לנו טראומה בעברנו, הם יכולים להתבטא בדרכים יותר קיצוניות ומזיקות כגון התקפי זעם, התמכרויות, יצירת נזק לגוף, מחלות, דיסוציאציה, ואף נטיה להתאבדות. אלה התנהגויות שעשויות להביא אנשים להיות מאובחנים עם פוסט-טראומה. הכבאים אינם סתם תחושות לא-רציונליות או דחפים שיצאו מכלל שליטה. הם כמו אנשים קטנים בתוכנו אשר עושים כמיטב יכולתם להתמודד עם הכאב.

בין החלקים יש מערכת יחסים. הרבה מנהלים נמצאים במאבק עם הכבאים. הם מנסים לשלוט בהם. הם מנסים לשלוט בהתמכרויות למשל כי זה הורס להם את החיים, למרות שההתמכרות מנסה נואשות להתמודד עם תחושת חוסר הערך העצמי ששוכנת מתחת. החלק המכור מתמרד נגד החלק שמנסה לשלוט בו. כאשר מבינים את התפקיד של הכבאים, אפשר להבין שזה לא עוזר לנסות להאבק בהם או להדחיק אותם או לשפוט אותם. הם פשוט מנסים להגן עלינו, בדרכם.

ה"עצמי"
היבט מרכזי של מודל IFS הוא האמונה שבנוסף לחלקים אלו, שבאים להגן עלינו, לכולנו במהות שלנו יש "עצמי" אשר מכיל איכויות מנהיגות קריטיות כגון פרספקטיבה, בטחון עצמי, חמלה וקבלה. זהו חלק בלתי פגוע, מהות שיש בכל בני האדם, שהיא בעלת חמלה באופן טבעי. תכונות אלו מופיעות בזמן טיפול כאשר ה"עצמי" מדבר עם החלקים האחרים שבתוכנו. בעבודתו עם מטופלים רבים, ביניהם כאלו שסבלו מהתעללות קשה ויש להם סימפטומים קשים, מספר ריצ'ארד שוורץ, שהוא השתכנע שהחלק הבריא והמרפא הזה של העצמי קיים אצל כולם, גם אם לחלק גדול מהאנשים יש בהתחלת תהליך הריפוי מעט מאוד נגישות אל החלק הזה. בעבודה על הריפוי למעשה עובדים על הפרדת ה"עצמי" משאר החלקים ובכך לשחרר את המשאב הזה לחופשי. כאשר המטופל נמצא במצב של "עצמי", זה אפשרי לשחרר אותו מהשליטה הדומיננטית של החלקים האחרים. כאשר אנחנו במצב של "עצמי" אנחנו יודעים לבד איך לעזור לעצמנו.

ריצ'ארד שוורץ מגדיר את התכונות של ה"עצמי", ומכנה אותם שמונת ה"C" (באנגלית כל התכונות מתחילות באות C):

  • סקרנות (Curiosity)
  • רוגע (Calm)
  • ביטחון (Confidence)
  • חמלה (Compassion)
  • בהירות (Clarity)
  • יצירתיות (Creativity)
  • אומץ (Courage)
  • חיבור (Connectedness)
  • מעבר לזה הוא מוסיף גם את הסלחנות, הפרספקטיבה, השמחה, והעונג.

אדם אשר מובל על-ידי ה"עצמי" למעשה חש את ה"עצמי" לא רק בזמן טיפול או מדיטציה, כאשר הוא עוסק באופן פעיל בהפרדה של עצמו מהמחשבות והרגשות שעולים בו. ברגע שהחלקים הפנימיים סומכים על ה"עצמי" שיוביל אותם, ולא עוסקים בהתגוננות, מידה מסויימת של ה"עצמי" נוכחת בכל החלטה ואינטראקציה. אפילו בזמן משבר, כאשר הרגשות צפים ומציפים, יש הבדל בזכות הנוכחות של ה"עצמי". במקום להיות מוצף ולהתמזג עם הרגשות, אדם שמובל על-ידי ה"עצמי" יכול לשמור על המרכז שלו בידיעה שזה רק חלק ממנו שנסער ושמתישהו זה יירגע. הוא עובר להיות ב"עין הסערה", באזור שקט.

סיפור מקרה
גם בהרצאות שלו וגם במאמרים שקראתי, ריצ'ארד שוורץ מספר על דוגמאות שונות מטיפולים שבהם התאפשרה לו גישה אל ה"עצמי" של המטופל. הוא מתאר את התהליך שהוא עצמו עבר בדרך להבנה של המנגנון הפנימי הזה. הוא משתף שלא ידע על ה"עצמי" כשהתחיל את מסעו כמטפל לפני 20 שנה. שכמו אנשים רבים בשנות ה 60 הוא השתמש במדיטציה כדי לברוח מהקקפוניה הפנימית. במהלך המדיטציה הוא חש שיש בו מימדים אחרים אך לא ידע איך להגדיר אותם. הוא גם מתאר שנתקל במצבים של זרימה, למשל בזמן משחק ספורטיבי שבהם חש שהמוח נח והגוף מתפקד בזרימה. כמו אנשים רבים הוא עבד על התמודדות עם התחושה התמידית שרחשה כל הזמן מתחת לפני השטח של חוסר ערך עצמי. הוא אומר שהאמין לקולות הפנימיים שאמרו לו שהוא עצלן בבסיסו, טיפש ואנוכי. זה מי שהוא באמת ובתמים חשב שהוא.

הוא אומר שהגיע למידע על ה"עצמי" פחות דרך התנסות אישית, ויותר כמטפל מאוחר יותר, דרך התבוננות במה שקורה למטופלים כאשר עזר להם ללמוד על עולמם הפנימי. הוא נתקל במטופלים רבים אשר דיברו על חלקים שונים בתוכם בתור ישויות עצמאיות עם קול ותת-אישיות משלהם. כמטפל משפחתי, המאבקים הפנימיים הללו עניינו אותו והוא התחיל לבקש מהמטופלים לנסות לדבר עם החלקים הללו באותו אופן שבו הוא עבד איתם על התקשורת המשפחתית שלהם. נראה היה שמטופלים רבים ממש מסוגלים לשוחח עם המחשבות והרגשות כאילו שהם ממש ישויות בפני עצמן.

אני צוללת לדוגמה שהוא מתאר במאמר, היא מעט ארוכה, אבל מאוד עזרה לי להבין את הרעיון שעומד מאחורי הקולות הפנימיים. בדוגמה, הוא עבד עם מטופלת בשם דיאן על הקול הפסימיסטי שלה שתמיד אומר לה שהיא חסרת תקנה, למרות שבמציאות היא אישה מצליחה. במהלך הטיפול דיאן שאלה את הקול שנקרא לו "הפסימיסט" שבתוכה למה הוא תמיד אומר לה שהיא חסרת תקנה. לתדהמתו דיאן אמרה שהקול ענה לה. הוא אמר לה שהוא אומר לה את זה כדי שלא תיקח סיכונים ותיפגע. הוא ניסה להגן עליה. זה נראה למטפל כמו אינטראקציה מבטיחה. הוא חשב שאם לקול הפסימי יש כוונות טובות, דיאן יכולה אולי להעניק לו תפקיד אחר. אבל דיאן לא היתה מעוניינת. היא כעסה על הקול הזה ואמרה לו לעזוב אותה בשקט. הוא שאל למה ענתה לו בגסות כזאת והיא סיפרה באריכות על כמה הקול הזה הפך כל צעד בחייה למאבק קשה.

אז הוא הבין שגם כעת הוא לא מדבר עם דיאן אלא עם חלק אחר בתוכה שכל הזמן נאבק בחלק הפסימי. דיאן סיפרה לו קודם לכן על מאבק פנימי שמתרחש בתוכה בין הקול שלה שדוחף אותה להשגים ובין הפסימיסט שאמר לה שזה חסר סיכוי.  נראה היה שהחלק ה"דוחף להישגים" נדחף לשיחה בזמן שהיא ניהלה את הדיאלוג עם החלק הפסימיסט. המטפל ביקש מדיאן להתמקד בקול שכעס על הפסימיסט ולבקש שיפסיק להפריע בשיחה. שוב, לתדהמתו, החלק הזה הסכים לסגת ודיאן מיד יצאה מהכעס שחשה בצורה כה חזקה רק כמה שניות קודם. כשהוא שאל איך היא מרגישה כלפי הפסימיסט עכשיו, נראה היה שאדם אחר עונה. בקול רגוע ואיכפתי, היא סיפרה שהיא אסירת תודה על כך שהוא מנסה להגן עליה והיא מצטערת שהוא צריך לעבוד כל כך קשה. כל מבע הפנים ותנוחת הגוף השתנו ושידרו רכות וחמלה. מאותו רגע היה קל הרבה יותר לדון עם החלק הפסימיסט.

הוא מספר שניסה את השיטה של "לסגת אחורה" עם עוד מטופלים. לפעמים היה צורך לבקש מעוד חלקים לסגת ולא להפריע כדי שיגיעו המטופלים למצב הנפשי הרגוע של דיאן, אבל זה הגיע תמיד. הוא התחיל להתרגש מהגילוי. מה אם אפשר פשוט לבקש מהקולות הפנימיים לסגת אחורה, לא רק בשיחות פנימיות בין החלקים, אלא גם בתקשורת בין אנשים אחרים? מה אם האדם שנותר אחרי שמבקשים מהחלקים הללו לסגת, נשאר תמיד רגוע, ומלא חמלה? כשהיו במצב הרגוע הזה הוא שאל את המטופלים איזה חלק מהם קיים עכשיו. כולם ענו בוריאציות שונות "זה לא כמו שאר החלקים והקולות. זה יותר מי שאני באמת, זה אני".

מבלי לדעת זאת, הוא מספר שהוא נתקל בדרך חדשה לעזור לאנשים להגיע אל ה"עצמי" שלהם, ישות הידועה בהרבה מסורות רוחניות, אבל לא הבין זאת אלא שנים לאחר מכן. באותו זמן הוא התרגש שמצא דרך לעזור לטיפול להתקדם בצורה חסרת מאמץ ויעילה. דיאן והאחרים החלו לתקשר עם החלקים הפנימיים שלהם בדרכים אשר נראה כי החלקים היו זקוקים להן. החמלה שפרצה מהם במהירות, והחכמה עזרו להם להכיר ולהיות איכפתיים כלפי החלקים הפנימיים הללו. חלקים אחדים, כמו הפסימיזם של דיאן, היו זקוקים לשמוע שלמרות שבשלב כלשהו בחייה היא נפגעה מאוד והיתה צריכה לסגת, היא כבר לא הייתה זקוקה להגנה הזאת. חלקי אישיות, כמו הפסימיזם, נשמעו כמו נפגעי טראומה פנימיים, תקועים בעבר, בזמן של מצוקה גדולה. חלקים אחרים היו זקוקים לחיבוק, נחמה, אהבה או פשוט שיקשיבו להם.  החלק המדהים היה שבזמן היותם במצב של "עצמי", המטופלים ידעו בדיוק מה לעשות או להגיד כדי לעזור לכל חלק פנימי. בהדרגה הסתבר שהמטפל לא צריך ללמד אותם איך לתקשר עם כל רגש ומחשבה פנימית, כי הם לבד ידעו לעשות מה שצריך, או שידעו לשאול שאלות שהובילו אותם לדרך הנכונה לעזור לחלק הזה. עבודת המטפל הייתה לנסות לעזור להם להישאר במצב של ה"עצמי" ואז לזוז כדי לא להפריע בזמן שהם הפכו למטפלים של המשפחה הפנימית של עצמם.

מעמסה שנוצרת מטראומה
ריצ'ארד שוורץ מדבר על המונח של מעמסה, שנוצרת בגלל טראומה, פציעות בהתקשרות, או שירשנו אותה מהורינו או מהתרבות. המעמסה מוציאה את החלקים ששומרים עלינו ממקומם הטבעי. שחרור מהמעמסה מחזיר אותם לתפקידם הטבעי. חשוב לא לבלבל בין החלק ובין המעמסה שהוא נושא. כלומר, לכל חלק יש תפקיד בריא בחיינו. כאשר המסלול שלו מוסט בגלל טראומה, החלק "נתקע" בנקודה בזמן שבה קרתה הטראומה. לפעמים יש צורך לעדכן אותו שאנחנו כבר לא באותו מקום וזמן, ושעכשיו אנחנו בטוחים יותר. אנחנו צריכים לשכנע את החלק הזה שאנחנו מוגנים. ואז הוא יכול להשתחרר מהמעמסה ולחזור לתפקד בתפקידו המקורי.

כאשר מזהים חלק אשר שרוי במעמסה, לעתים אפשר לזהות אם הוא נושא אנרגיה של אחד ההורים. כלומר, אם שואלים אותו – אז אתה נושא את האנרגיה של אמא? והוא אומר – כן. ואז שואלים אותו – למה אתה מרגיש שאתה צריך לשאת את האנרגיה של אמא? והוא מסביר שהוא לקח על עצמו את תפקיד האמא כדי לשלוט בך, כי היה צריך לשמור עליך כמו שאמא רצתה אותך כדי שלא תיפגעי. בעצם הוא הפך למעין שוטר פנימי ששומר שלא תתנהגי בצורה שתגרום לאמא לכעוס עליך, כדי שלא תיפגעי. הוא בעצם לקח את האנרגיה של האמא כדי לשמור עליך.

התיאור הזה התחבר לי לנושא של "הזדהות עם התוקפן". בעמוד על סינדרום הטראומה אני מדברת על הנושא, בעקבות המאמר "רוחות רפאים בחדר הילדים". במאמר הזה מדברים על כך שמנגנוני ההדחקה כמנגנון הגנה בילדות, הם שמספקים את המניע והאנרגיה לשיחזור הדפוסים במערכות יחסים בבגרות. אך מהו הדבר שהודחק? על פי המאמר, הזיכרון של מאורעות הפגיעה במהלך הילדות, כמו נטישה ותוקפנות, דווקא מופיעים בזכרונותינו באופן גלוי ומפורט. מה שלא נשאר בזכרון הוא ההתנסות הרגשית הקשורה בחוויות אלו! המפתח לשבירת מעגל השיחזור הבין דורי מונח בגורל הרגשות בילדות. במאמר הם מדברים על כך שמגע עם הכאב מהילדות יכול להפוך לגורם רב עוצמה במניעת החזרה על הורות מכאיבה. ואילו הדחקה ובידוד של הרגשות המכאיבים מביאים אותנו להזדהות עם התוקפן.

ובכל זאת, לא הצלחתי לגמרי להבין את הקשר בין השניים, בין הדחקה של הרגשות מהילדות ובין הזדהות עם התוקפן. אני מרגישה שההסבר שנותן כאן ריצ'ארד שוורץ משלים לי את הפאזל. הבנתי שאני לקחתי על עצמי בילדות חלקים מההורים והם הפכו לחלקים בתוכי כדי לשמור עלי, כמו שוטר פנימי. ככה בעצם נוצרה ההזדהות עם ה"תוקפן". נתתי לחלק פנימי שלי את תפקיד ההורה והחלק הזה התחיל להתנהג כמו ההורה, כדי להגן עלי. בתהליך הזה הדחקתי את הרגשות שעלו בי בתור ילדה אל מול ההורה, והזדהיתי עם התפקיד של ההורה בסיפור. בגלל שהחלק בתוכי ששומר עלי בצורה הזאת עדיין מאמין שזאת הדרך היחידה להגן עלי, הוא עדיין דומיננטי בחיים שלי גם היום. ולכן אני כאמא מוצאת את עצמי מתנהגת כמו אמא שלי, משחזרת אותה, ומתקשה להרגיש ולהזדהות עם הרגשות של מי שעומד מולי. אני מרגישה שיש כאן מפתח חשוב בשבילי כדי להצליח להפסיק להיות נתונה לתגובות אוטומטיות. זה עוד לא מגובש לגמרי אצלי, אבל מרגיש לי כמו קצה חוט למקום שבו אוכל לשחרר את הרגשות הכלואים.

הקשר לתקשורת מקרבת
כמטפל משפחתי, ריצ'ארד שוורץ מתאר שניסה את השיטה גם ככלי לטיפול משפחתי. כאשר בני המשפחה יכלו לקחת צעד אחורה ולאפשר ל"עצמי" שלהם לתקשר, הם פתרו בעיות שעמדו פתוחות זמן רב עם מעט הדרכה מהמטפל. במקום להגיב זה לזה באוטומטיות, ה"עצמי" של כל אחד הגיב אוטומטית באמפתיה, בדיוק כמו שהגיבו לחלקים הפנימיים שלהם. הם יכלו לחוש בכאב שמאחורי חומות ההגנה של בני הזוג ולא פחדו להיראות חלשים בכך שיתנצלו על איך הם אולי תרמו לכאב הזה.

שמתי לב שהתיאור הזה דומה להפליא לתיאורים של מארשל רוזנברג בהרצאה שלו על "תקשורת המקרבת". בכל הדוגמאות שהוא מביא, הוא בעצם מצליח לגרום לאנשים לנסח את הצורך שלהם ללא האשמה – מה שבעצם מביא אותם להיות במגע עם ה"עצמי" שלהם. ואז מי שמולם, לא מרגיש מותקף, ולכן יכול גם להרפות מהחלקים המגינים שלו, להתחבר ל"עצמי" ולהיות אמפתי לצרכים הללו. מהמקום הזה צמחו באופן טבעי פתרונות לקונפליקטים קשים.

אז איך מאפשרים ל"עצמי" להוביל?
ריצ'ארד שוורץ מספר שלמרות שהתחיל לראות פוטנציאל לאפשרות של העברת ההובלה של ה"עצמי" כשהצליח לגשת אליו בזמן בטיפול ואז המטופל היה מצליח לדבר בחמלה עם החלקים האחרים, הוא היה מתוסכל כי המעברים האלה ל"עצמי" לא החזיקו מעמד ובמפגשים אחרים כולם חזרו לדפוסים הישנים. בנוסף, היו מטופלים שכלל לא יכלו ליצור קשר עם החלק ה"עצמי" שלהם. החלקים שלהם לא הסכימו לסגת או שעשו זאת באופן זמני ביותר.

הוא מספר שהתחיל להשתמש בשיטת גשטאלט שבה מציבים כסאות ריקים והאדם עובר מכיסא לכיסא בכל פעם שמתחלף ה"חלק" שמדבר עכשיו. וכך דיבר עם החלקים. האינסטיקנט הראשוני שלו כשהבין שיש חלקים היה לנסות לשלוט בהם או להיאבק בהם. לגרום להם להפסיק לשלוט בנו. למשל כשטיפל באישה שהיתה מזיקה לעצמה, הוא חשב שהשופט הפנימי הוא באמת שופט, ושהדחף להזיק לעצמה הוא דחף בלתי נשלט שצריך ללמוד לשלוט בו. אם חושבים עליו ככה זה הגיוני לנסות לשלוט בו, או ללמד את הלקוחה להתנגד לשופט הפנימי ולא לתת לו להתעלל בה יותר.

אבל הוא שם לב שזה רק הלך והחמיר את המצב. הוא דיבר עם החלק הפנימי שכל הזמן הורס ופוצע אותה בכוונה. הוא אמר לו – אני לא יכול להסכים שתמשיך לעשות לה את זה. הוא גרם לה לדבר אל החלק הזה ככה. פעם אחת התעקש שהחלק יסכים לא להזיק לה בצורה כזאת. ובפעם הבאה היא באה עם פציעה אחרת. השינוי קרה כשהוא התייאש ואמר לו "אני נכנע. אני לא יכול לנצח אותך". מה שקרה אז זה שהחלק הזה ענה "אני לא מנסה בכלל לנצח". זה גרם לו כמטפל לנוע מהמקום שמנסה לשכנע, למקום סקרן. הוא שאל: למה אתה עושה לה את זה? והחלק סיפר על כך שבעבר הוא היה חייב להוציא אותה מהגוף של עצמה בזמן שעברה התעללות ולהכיל את הזעם שלה, שאם ייצא החוצה יגרום לה להפגע. אז המטפל הבין את החלק הזה והתחיל להרגיש הערכה לחלק ההרואי שהחלק הזה משחק בחייה. והוא והמטופלת דיברו עם החלק וסיפרו לו כמה הם מעריכים אותו, והוא פרץ בבכי (כל החלקים הם האישה כמובן). הוא בוכה כי כולם הופכים אותו לשטן ומנסים לשלוט בו ולהיפטר ממנו. הוא המשיך לדבר על חלקים אחרים שהוא מגן עליהם וזה נשמע שהחלק הזה לא חי במציאות הנוכחית אלא בתקופה של ההתעללות. ועדיין חי בתחושה שהעולם מסוכן כמו אז.

כמטפל, הוא הבין שכל החלקים ההרסניים מכילים כוחות חשובים והיו בשלב מסויים בעלי ערך, אבל אז הם מושלכים מהמצב הערכי שלהם לתפקידים שיכולים שהיו נחוצים לנו בשלב כלשהו בחיינו. וקפאו שם. הדרך לשינוי היא לשכנע את החלקים שעכשיו זה בטוח לחזור למצבם הטבעי. זה עלול להיות מזיק לבוא ולדבר ישירות עם הרגשות הכלואים. אלה חלקים שמוגנים. כשאנחנו חודרים אליהם ישירות אנחנו למעשה עוקפים את המגינים וחודרים לתוך הרגשות הכלואים. במצבים כאלה הוא שם לב שהאדם חווה תגובה ריגשית לא טובה, מזיק לעצמו וכמטפל הוא הרגיש שאולי משהו בשיטה לא עובד כי הוא למעשה עושה נזק.

אחרי סיפור המקרה שמובא למעלה הוא הבין שבמקום זה, אנחנו צריכים לדבר קודם כל עם החלקים המגינים. לא ממקום שופט אלא ממקום שמעריך את העבודה שלהם, כמו שנותנים הערכה לחיילים שמגינים עלינו. אנחנו מנסים ללמוד מהם על מה הם מגינים, ולעשות משא ומתן איתם על מה יקרה אם לא יצטרכו להגן עלינו יותר.  שואלים אותם: האם תרשו לנו לנסות לתקן את זה בדרך אחרת כדי שלא תצטרכו להישאר בתפקיד? ואם לא תצטרכו יותר להיות בתפקיד מה תרצו לעשות במקום? הרבה פעמים זה מדהים לשמוע בדיוק את ההיפך ממה שהם עשו עד היום. השופט רוצה להיות המעודד הראשי. השופט שגורם לך להימנע, רוצה לעודד אותך לצאת ולהסתכן. זה הערך המקורי שלהם. אנחנו מנסים לשחרר את המגינים. אבל זה לא יעבוד עד שמה שהם מגינים עליו יירפא. ולתת להם תקווה.

איך מרפאים את הרגשות הכלואים?
אחרי שדיברנו עם המגינים, בשלב הבא, כדי שהנוכחות של ה"עצמי" תחזיק מעמד, יש צורך לרפא קודם את החלקים של הרגשות ה"גולים" שעדיין נמצאים בבריכה של כאב ובושה. כדי להגיע לחלקים אלו כאמור, יש צורך לקבל רשות מהחלקים שהגנו עליהם. שוב, גם מארשל רוזנברג מדבר על פציעות מהילדות. הוא מסביר שכדי להגיע למצב שבו אפשר יהיה לתקשר עם החלק ה"עצמי" של אדם שעבר טראומה בילדות, יש קודם כל צורך לאפשר לו לדבר על הכאב שלו ולהכיל אותו, הרבה הרבה זמן. רק אחרי שעוזרים לפצע הזה להחלים, אפשר לדבר עם המנהיג הפנימי של האדם הזה, שיוביל אותו לרכוש דפוסים בריאים יותר של התנהגות ושל חיבור ל"עצמי".

בהרצאה שלו מסביר ריצ'ארד שוורץ את התהליך שהוא עובר עם המטופלים שלו לריפוי הרגשות הכלואים. אני מביאה את דבריו בקיצור פה, כמובן שזה משהו שצריך לחוות אותו בטיפול באופן אישי. הוא מספר שהפחד הנפוץ ביותר אצל מטופלים שמנסים לדבר עם הרגשות הכלואים הוא להיות מוצף. להיסחף עם הרגשות ולא להיות יכולים לתפקד. הדרך הפשוטה ביותר באופן מפתיע היא לשאול את הרגש הגולה אם הוא מוכן לא להיות מוצף? אם הוא מסכים זה תמיד עובד. ואז אפשר לדבר עם החלק שמרגיש השפלה, או פחד, או כאב או בושה. למצוא את הרגש בגוף ואז לשאול איך אתה מרגיש כלפי החלק הזה? מהתשובה אנחנו לומדים כמה אנחנו עכשיו ב"עצמי" שלנו. אם התשובה היא שנאה או פחד, זה אומר שאנחנו מדברים עם אחד המגינים. מבקשים מהמגינים לסגת. עד שמגיעים לתחושות של חמלה: אני מרחם עליו, אני רוצה לעזור לו, מגיעים לחלקים המיטיבים של ה"עצמי". אז שואלים את החלק מה יעזור לו. מה הוא רוצה לספר לנו? לפעמים עולות סצנות מהעבר. לפעמים החלק מתנגד ל"עצמי" וכועס עליו – איפה היית 20 שנה? למה נעלת אותי? למה שאסמוך עליך? ה"עצמי" צריך להתנצל ולתקן את מערכת היחסים עם החלק הזה. עד שיש אמון בין החלקים. אז שואלים את החלק מה הוא רוצה שנדע על העבר? עולים רגשות ותחושות. אנחנו הופכים לעדים אמפתיים להיסטוריה של עצמנו. יש בזה משהו מאוד מרפא. אנחנו מבקשים מה"עצמי" להצטרף אל הילדה שתקועה בעבר ולהיות איתה כמו שהיא היתה צריכה שיהיו איתה אז. למשל לחבק אותה ולהדוף את ההורה המאיים. אחרי המסע הזה החלק יכול לשחרר את הרגשות הכלואים והמגינים יכולים לראות שהחלק הזה כבר לא צריך הגנה. הילדה חוזרת להיות ילדה שרק רוצה לשחק. ואז החלקים המגינים יכולים לנוח ולמצוא להם תפקיד חדש.

סיכום
כשאנחנו מיישמות את תורת החלקים הפנימיים על עצמנו, אנחנו יכולות לדמות את הפנימיות שלנו כמרחב שבו יש חלקים או אנשים שונים. יש לנו ילדה פגועה, והורה מעניש, ואמא עסוקה, וחלק שדוחף אותנו כל הזמן לעשות דברים, וחלק שכל הזמן מונע מאיתנו לעשות דברים, וקורבן שבולע ובולע ועלול ברגעים מסוימים להפוך לתוקף… ועוד. כל אחת והדמויות הפנימיות שלה. החלקים לפעמים נמצאים בקונפליקט זה עם זה, וזה יכול להרגיש כמו אניה בים סוער, ללא עוגן, ובלי יכולת להבין את עצמנו ולנוע קדימה. מה שנחוץ זה חלק שמאחד את כל החלקים, ועוזר לנו להרגיש טוב עם עצמנו ולהתקדם. זהו העצמי, או לפעמים קל יותר לדמות את זה כמבוגרת האחראית. זו שאפשר לשמוע היטב כשאנחנו רגועות, מחוץ לשדה הקרב. זו שהקול שלה לוקח אותנו למקומות הטובים עבורנו ועבור אהובי ליבנו, גם אם הדרך לא קלה. העצמי, או המבוגרת האחראית, יכולה להקשיב לכל הקולות במשפחה הפנימית הזאת, הקולות שישובים סביב שולחן הדריקטוריון הפנימי, לחמול, לחבק, להגביל כשצריך, לפעמים באופן חד (כשמדובר לדוגמא בקול מעניש) – ולקבל את ההחלטה הנכונה. היא זו שצריכה להיות עם הידיים עם ההגה, במיוחד כשהדמויות הפנימיות סוערות. את הקול הפנימי הזה אפשר לקבל בטיפול, על-ידי הפנמה של קול מיטיב של המטפל/ת שלנו. ואפשר גם במקביל ללמוד להקשיב לקול הפנימי שלנו, זה שבאופן אינטואיטיבי יודע להיות עם חמלה וטוב לב אל עצמנו. בעזרת שיטת IFS, ניתן ללמוד לאחד את החלקים הפנימיים האלה ולהנהיג אותם בכוחות עצמנו, כדי להשתחרר מהתלות בדמות המטפל. זה עוד כלי שעוזר לנו ללמוד על עצמנו, להתבגר, למצוא את העוגן בתוכנו, ולהוביל את עצמנו לחיים שאנחנו רוצות עבור עצמנו.

 

מקורות מידע

מאמר: Evolution of The Internal Family Systems Model By Dr. Richard Schwartz, Ph. D.
הרצאה: Dick Schwartz Full Keynote, 2017 Annual Next Practice Institute
אתר המכון הישראלי ל IFS. מכיל מאמרים וקישורים בנושא IFS.
ספר: Earley, J. (2009). Self Therapy: A Step-By-Step guide to creating inner wholeness using IFS, A New, Cutting Edge Therapy. Minneapolis, MN: Mill City Press.
שיעור על סמסקרות של שחר מתן.
עוד מידע על סמסקרות ואיך הן משפיעות עלינו.
ספר: בודהיזם לאמהות
מאת שרה נפתלי