בלוג

מחשבות על החופש, והחופש לחשוב

כששמתי לב שסוף החופש מתקרב, התחלתי לחייך. 
אבל לא בגלל מה שאתן חושבות 🙂

כלומר, זה נחמד שהילדים יחזרו לשגרה, והזמן שלי יחזור להיות שלי (לפחות לחודש…).

אבל משהו אחר קרה שגרם לי להתחיל לחייך. הבנתי את אחד הדברים הבסיסיים בחופש. 

פתאום ראיתי את מה שידעתי כל הזמן אבל התעלמתי. שהחופש הוא לא מה אני עושה עם הזמן שלי. אלא מה אני חושבת על זה. 

כי הבנתי שכשאני עם הילדים, אם אני חושבת: "אין לי זמן לעצמי. אני נתונה לחסדי הצרכים שלהם. אני חייבת להתאים את עצמי אליהם. אני חייבת להספיק גם משימות אחרות, לא ייתכן שלא אעשה שום דבר מועיל בשבועות האלה…", אז, לא רק שאני לא מרגישה שאנחנו בחופש, אלא האמת, שאז גם החופש שלהם מתחיל להיות קצת מבאס… עם אמא שמנסה שיתנו לה זמן לעצמה ושיהיו בשקט ויעסיקו את עצמם אבל לא עם מסכים כל היום(!), ותעשו גם משהו "מועיל" בבקשה(!) .

כי הרי אם אני לא בחופש, למה שהם יהנו מהחופש??

ואז חשבתי לעצמי שאולי הבחירה היחידה שמאפשרת לי חופש אמיתי היא הבחירה איזה מחשבות אני חושבת. כי בעיני חופש זאת האפשרות לראות את המציאות כמו שהיא בלי לסבול. ואז בעצם הכל בידי. כי המציאות היא לא תמיד מה שאני רוצה שהיא תהיה. אבל כשאני לוקחת את המציאות, ומחליטה מה אני חושבת לגביה, יש לי את החופש המוחלט ליצור ממנה מה שארצה. 

אז אני מחליטה שהזמן הזה שבו אני "חייבת" להיות עם הילדים – זה זמן שבו אני בחופש מכל שאר החובות שלי, אז הנה אני בחופש! ואני חושבת שלהיות עם הילדים זה חופש מרגשות האשמה על הזמנים שבהם בכלל אין לנו זמן ביחד – אז הנה עוד חופש! ואם הספקתי לכתוב פוסט או לעשות משימה או שתיים כשהם רואים טלויזיה – ממש הרווחתי חופש מרגשות אשמה  🙂

ואם בסוף גם אצליח לחשוב שמותר לי פשוט להנות מזמן הבטלה איתם, בלי חוגים, לו"ז צפוף ומחוייבויות, אז בכלל קיבלתי חופש אמיתי.

אז, המשך חופש נעים…  🙂

שלי

לקריאה נוספת על שינוי דפוסי חשיבה, ויציאה ממצב של קורבן:
http://sheliporat.com/stop-being-a-victim/

הרחק מהמון מתהולל

בני אדם רגישים, נוח להם לשאול: "אני גרמתי?", ולא לחשוב מחשבה אובייקטיבית שקולה

את המשפט הזה כתב תומס הרדי. סופר אנגלי מהמאה ה 19. אני אוהבת למצוא פנינים כאלה בספרים. הציטוט לקוח מהספר "הרחק מהמון מתהולל" שיצא לאור בשנת 1874. בדיוק 100 שנים לפני שנולדתי. אני אוהבת למצוא ספרים כאלה, שנכתבו עוד לפני שהפסיכולוגיה היתה מפותחת, והסופרים היו בעצם פרשנים של נפש האדם. הופתעתי מהדקות של האבחנה שלו על אנשים רגישים, ועל הנטיה של אנשים מסויימים להאשים את עצמם אוטומטית ולא לראות את התמונה המלאה. הופתעתי מעוד הרבה אבחנות, ומרמת החיבור שהרגשתי לדמויות, והחלטתי לשתף אותן כאן. לחובבי ספרות, ונפש האדם 🙂 
הדמות הראשית הנשית היא נערה צעירה, שעברה ילדות לא קלה. ושמה המפתיע – בת שבע. כמו אמא שלי, ואמא שלה לפניה. בכל מקרה, ההורים שלה מתו כשהיתה צעירה והיא עברה בין בתים של קרובי משפחה, ובגיל 22 בערך היא יורשת חווה מדוד שלה שמת. בת-שבע גדלה להיות אישה עצמאית וחזקה (לכאורה), בעקבות האובדן שחוותה. היא מרגישה שהיא צריכה להסתדר לבד והיא אפילו לא להוטה להתחתן, כפי שהנורמות החברתיות מצפות. היא מחליטה לנהל את החווה בעצמה, למרות שהכי מקובל לשכור שירותים של מנהל חווה וכולם מצפים שתתן את התפקיד לגבריאל. גבריאל, הוא גבר שהכיר אותה בתחילת הסיפור ומיד התאהב בה, בזכות האש שראה בה, והציע לה בשיא הענווה נישואין. אבל היא קצת מהתלת בו, כי היא מתקשה להבין ולבטא את הרגשות שלה בצורה ישירה ובוגרת. היא מסרבת לו ואומרת שאינה אוהבת אותו וכי היא לא רוצה להתחייב עדיין. לבסוף היא אומרת לו "אין טעם מר אוק. אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני. ואתה לא תצלח לזה לעולם. אני יודעת." ועוד היא אומרת לו שעדיף לו להתחתן עם מישהי עשירה יותר ממנו, ולא עניה כמוה. ולבסוף, שהיא פשוט לא אוהבת אותו.

וזה גרם לי לחשוב. אני מכירה את סוג התגובות האלה – תגובות שבאות מחוסר בשלות רגשית. בת-שבע מאוד צעירה, אבל היא גם לא למדה לגמרי לשים לב מה באמת היא מרגישה.אלה תשובות שנשמעות חזקות, ויודעות, אבל בעצם הן ילדותיות ומנותקות מרגש.

למרות התגובה המעליבה, גבריאל נשאר באהבתו אליה ומוותר כי הוא מבין שהיא לא מעוניינת. כאשר היא יורשת את החווה, הוא מגיע למקום במקרה, אחרי שאבד את כל ההון שלו בעקבות מקרה טרגי, מתחיל לעבוד אצלה בתור רועה-צאן. לגבריאל בעיקר חשוב להמשיך להיות לידה. הוא לא מונע משיקולי אגו או תחרותיות. אני התרשמתי שהסופר מציג את גבריאל כאדם ששלם עם עצמו, רואה את האחרים כמו שהם ומקבל אותם ללא שיפוט. בת-שבע הצעירה שמאוד רוצה להצטייר כבעלת הבית של החווה, הולכת בעצמה לשוק, ועושה כל לילה בעצמה את הסיורים לראות שהכל בסדר, ועוד תפקידים רבים שכלולים בניהול. הסיפור מסתבך כאשר שני גברים מתאהבים בה. חשוב לציין שהיא יפהפיה… שני הגברים מרוכזים בעצמם, כל אחד בדרכו. הראשון, מתאהב בה בעקבות מכתב "וולנטיינס" שהיא שולחת לו ברגע של משובה, היא מחליטה להקניט אותו כי שמה לב שהוא היחיד שלא מתבונן בה כשהלכה לשוק. הגאווה שלה ביופייה, נותנת את התחושה שהיא גאוותנית אבל למעשה ההתנהגות שלה ילדותית וחסרת בטחון כשהיא שולחת לו את המכתב רק כי לא התייחס אליה. לרוע מזלה, היא הפעילה אצלו אהבה חסרת מעצורים שלא דמיינה שנמצאת אצל האיש המאופק הזה. השני, הוא חייל בצבא, שמגיע במקרה לכפר ופוגש בה ומיד מסמן אותה לעצמו כמטרה. הוא מצליח לבסוף. לאו דווקא מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך יצר הכיבוש. הוא מסנוור אותה עם מדיו, יופיו וכישוריו ובת-שבע המסונוורת מתעלמת מכל תמרורי האזהרה ומתחתנת איתו ברגע של אימפולסיביות. מתוך פחד שינטוש אותה לטובת אחרת.

פרשנות רגשית שלי:
אני הרגשתי שהסופר נותן לבת-שבע תכונות של אומניפוטנטיות, או גרנדיוזיות (התחושה שהיא לבדה יכולה להתמודד עם כל דבר) בגלל הילדות שהיא עברה. היא נמנעת מקרבה אמיתית. האיש האחד שאוהב אותה באמת, גבריאל, מלווה אותה מתחילת הסיפור. אבל היא לא מוכנה להתחתן איתו כי היא מרגישה שהוא לא מרגש אותה, והיא לא מאוהבת בו. היא נראית כאילו היא מאוהבת בעצמה (מספר פעמים מייחסים לה "רהב של גנדרנות") אבל למעשה היא לא באמת מעריכה את עצמה או אוהבת את עצמה, וכתוצאה מזה היא לא יודעת לדאוג לעצמה. היא טועה לחשוב שמי שיהיה איתה צריך להיות מרהיב, כשבעצם אנשים מרהיבים מרוכזים בעצמם ולא באמת מיטיבים איתה. כשהיא כן מתאהבת, זה אכן בגבר מרהיב ונרקיסיסטי. הוא משכנע אותה במניפולציות שהיא חייבת להתחתן איתו, אחרת ילך עם אחרת. גם כאן, שוב הסופר מראה איך הנערה לא יודעת איך לדאוג לעצמה באמת. היא חושבת שהיא עצמאית ודואגת לאינטרסים שלה, אבל למעשה היא לא מצליחה להבחין בין מה מיטיב איתה ומה לא מיטיב איתה. למעשה, היא כל הזמן מבחינה בכך שגבריאל תמיד מיטיב איתה, אבל היא מבלבלת בין אהבה מיטיבה ובין ריגוש. האהבה של מישהו שמקבל אותה כמו שהיא, ושמביאה איתה בטחון, מתפרשת אצלה כ"לא מספיק טובה עבורה" ושהיא צריכה מישהו "שיאלף אותה". לעומת זאת האשליה של אהבה מרגשת סוחפת אותה, בגלל הריגוש והסכנה, אך למעשה היא מבינה בתוכה שאדם כזה מביא איתו כאוס ולא מיטיבה איתה. היא מבינה שמשהו לא טוב קורה לה, אבל לא יודעת מה לעשות אחרת..

ספויילר: רק אגיד שהיא עוברת תהליך בעקבות אירועים שקורים בסיפור, ומצליחה לבסוף להבחין בטוב שמונח מולה. אבל שוב, היא מסוגלת להכיר בכך רק כשיש איום שהוא יעזוב. פחד הנטישה שלה, שממשיך לנהל אותה, לבסוף מאפשר לה לקחת גם את הטוב, ולא רק את הרע.

אני מצרפת פה ציטוטים נבחרים שריגשו אותי בספר:

בת-שבע לבולדווד שמבקש ממנה להתחתן איתו: "נראה לי מר בולדווד, שאף על פי שאני מכבדת אותך מאוד, אין בלבי הרגשה שהיתה נותנת בידי הצדקה להיענות לבקשתך".
תגובת בולדווד לבת-שבע: "חיי הם נטל בלעדייך, קרא בקול נמוך, "אני רוצה שתתני – אני רוצה שתתני לי לומר לך השכם והערב אני אוהב אותך!"
אני ממש נרעשת מהשיחה הזאת – בעיני בולדווד קצת אוטיסט. הוא לא מבין שלאנשים יש רגשות שונים משלו ולא אכפת לו בכלל. הוא רק מנסה לכפות עליה להיות שם כדי שהוא יוכל להינות מהעובדה שהיא איתו. בכלל לא אכפת לו מה היא מרגישה.

בת שבע חושבת לעצמה אחרי השיחה: "טוב לב הוא כל כך, וכל-כך רחוק מעצמו, שהוא מציע לי כל מה שארצה". והסופר כותב "אבל אם טוב-לב היה האיכר בולדווד, או היפוכו של טוב-לב, לא מתוך טוב-לב פעל כאן. הקרבות נדיבות מאין כמוהן של אהבות צרופות מאין כמוהן אינן אלא מילוי תאוה, ואין בהן כל נדיבות."
ואני אומרת לו תודה! תודה על הפרשנות חסרת הפשרות על מעשיו של בולדווד.

"בני אדם רגישים, נוח להם לשאול: "אני גרמתי?", ולא לחשוב מחשבה אובייקטיבית שקולה."
הציטוט הזה הוא של המחבר עצמו. אהבתי את הפרשנות העמוקה על אנשים רגישים, והנטיה להאשמה עצמית שמעוורת ומונעת בחינה אובייקטיבית של המצב, כולל מה עובר על אנשים אחרים.

בת-שבע על בולדווד: "מין איש יציב הוא בדרכו הפרועה, שתדעי לך. זה טוב מלהיות אדם פרוע לפי דרכו היציבה – ויש כאלה. חוששת אני שאני עצמי כך אני."
אהבתי את ההגדרה – אדם פרוע בדרכו היציבה. גם אני מזדהה עם התיאור הזה. אני חושבת שהיא התכוונה לאי-שקט שיש בתוכה.

חלקים משיחה בין בת-שבע למשרתת/בת-לוויה שלה, לידי:
לידי לבת-שבע: "אני לא יודעת מה לומר מיס," אמרה לידי ופרצה בבכי. "כשאני אומרת לא, את לא מאמינה לי, וכשאני אומרת כן, את מתנפלת עלי בכעס!". בת-שבע ללידי: "זכרי לידיה סמולברי, אם תאמרי במקום כלשהו מילה אחת ממה שאמרתי לך מאחורי הדלת הסגורה הזאת, לא אבטח בל עוד ולא אוהב אותך ולא אחזיק אותך אצלי עוד רגע אחד – אפילו רגע אחד!". "לא אומר כלום" אמרה לידי מתוך הדרת-כבוד נשית מגודל קטן. "אבל אני לא רוצה להישאר אצלך. וברשותך אלך לי בתום הקציר, או עוד השבוע, או היום… אני לא רואה את עצמי ראויה שירדו ויסתערו עלי לחינם!" אמרה האישה הקטנה ברוב גדלות. 
"לא, לא, לידי, את חייבת להישאר!" אמרה בת-שבע וצנחה מיהירות לתחנונים באי-עקביות גחמנית. "אל תשימי לב שאני בהתקף עכשיו. לא משרתת את לי – בת לויה את לי. אוי לי, אוי לי – אינני יודעת מה אני עושה מזמן שכאב הלב המדכא הזה מעיק עלי ושוחק אותי כל-כך! מה יהיה עלי בסופי! ודאי אסתבך בצרות עוד ועוד! לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא נגזר עלי למות בבית מחסה לעניים. אין לי הרבה ידידים בעולם, אלוהים עדי". 
"לא אומר כלום! ולא אעזוב אותך!" התייפחה לידי ונדחפה להגיע אל שפתיה של בת-שבע ולנשק לה. וזו נשקה בת-שבע ללידי והכל שב על מקומו בשלום.
לידי לבת-שבע: "וגבירתי היקרה, הלא לא תציקי לי ולא תתנפלי עלי עוד, נכון? כי נדמה שבאותה השעה את מתרוממת גבוה כמו אריה, וזה מפחיד אותי. תדעי לך נראה לי שהיית יכולה להתמודד עם כל גבר כשאת באחד ההתקפים שלך." "בשום פנים לא! כך נראה לך?" אמה בת שבע וצחקה צחוק קל, אבל באמת ובתמים נבהלה מעט מתמונה אמזונית זו של עצמה.

דרמה שלמה יוצרת בת-שבע עם רגשותיה המתפרצים. בדרך היא רומסת את לידי הנאמנה. ולידי, שלא סבלה מילדות קשה, יודעת שעוברים את הגבול שלה. היא לא תסכים ליחס כזה. ובת-שבע חוזרת בה ומתנצלת (חבל ששרה נתניהו לא לומדת ממנה על כנות-עצמית ואיך להתמודד כשאת רומסת אנשים שעובדים אצלך…). בת-שבע לא מודעת לפגיעה שהיא יוצרת עם הדרמה שלה. היא מוצפת בעצמה. אין לה עם מי להתייעץ על הדברים החשובים בחייה והיא משתמשת במשרתת כדי לסדר את המחשבות שלה. אני רואה אותה עם הרבה חמלה…

בת-שבע אומרת לבולדווד:" אתה תולה בי יכולת גדולה מדי לאהוב. אין בי חצי החום הטבעי שנדמה לך שיש בי. ילדות לא מוגנת בעולם קר הצליפה וגירשה את הרוך מתוכי".

וואו! איזה תובנה! אין מלים.

"אין לי נפש חיה בעולם להילחם את מלחמותי, אבל אין נוהגים בי רחמים. ובכל זאת, אפילו אלף מכם לועגים לי ודוברים בי סרה, לא אתן בשום פנים שידכאו אותי!"

עוד וואו… כמה חזקה היא מנסה להיראות, מתוך המקום החלש כל-כך של החסך בהורים.

בת-שבע על עצמה מול טרוי: "אינני מבקשת לי הרבה, צדק בלבד – ולא עוד! אה! היו ימים שהרגשתי שלא אסתפק אלא בכבוד שאין למעלה ממנו מהבעל שאבחר לי. והיום כל דבר שאינו מגיע עד אכזריות יניח את דעתי. כן! לידי כך הגיעה בת-שבע העצמאית ומלאת החיים!"
בת-שבע (בניגוד ללידי), כן עברה ילדות קשה, ומוכנה לספוג התעללות. היא לא מרגישה שמגיע לה יותר, למרות הביקורת שיש לה על עצמה. לשמחתי, לאט לאט ההבנה מחלחלת אליה שמשהו פה לא טוב לה. שאולי מגיע לה יותר.

ולמי שהגיע/ה עד כאן, ממליצה לקרוא כמובן, על אף השפה המעייפת 🙂 ראיתי שיש גם סרט, מקוה למצוא איך לצפות בו 🙂

האם את אדם רגיש מאוד?

האם את אדם רגיש מאוד? רגישות גבוהה נובעת ממערכת עצבים רגישה, ומתבטאת ברגישות גבוהה לרעשים, גירויים, תחושות גוף ועוד. יש לה גם משמעות רגשית שמתבטאת ברגישות גבוהה לאנרגיה וצרכים של אחרים. המונח "אדם רגיש מאוד" ( HSP – Highly Sensitive Person) נטבע על ידי ד"ר איילין ארון בספרה אדם רגיש מאוד. מדובר בשיעור אוכלוסייה העומד על כ-15% עד 20% אשר להם תכונת הרגישות הגבוהה. זוהי תכונה נורמלית מולדת, אשר לה יתרונות וחסרונות. למשל ביתרונות ישנה מודעות גבוהה לדקויות בסביבה, ואינטואיציה גבוהה. בחסרונות ישנה למשל נטיה להצפת רגשות ביתר קלות כשנמצאים בסביבה מרובת גירויים.

המאפיינים העיקריים של אנשים רגישים מאוד:

* מוצפים מהר יותר מאנשים אחרים – כלומר יפגינו תגובה ריגשית, נפשית ופיזית עזה לגירויים פנימיים (מחשבות) או חיצוניים (סביבתיים או חברתיים)
* עיבוד של כל דבר לעומק ורצון עז להצליח בכל כבר בפעם הראשונה.
* יכולת לדעת מה האחר צריך כדי להרגיש בנוח.
* רגישות לגירויים עדינים – כמו רעשי רקע, פתקיות בבגדים, בד לא נעים, תפרים ועוד.
* אינטואיציה גבוהה.

למי שרוצה ללמוד קודם על הנושא לעומק, אני ממליצה לקרוא את הספר "אדם רגיש מאוד", ו"ילד רגיש מאוד" מאת ד"ר איילין ארון. את יכולה גם למלא את השאלון שדרכו אפשר ללמוד האם את אדם רגיש מאוד – https://www.stillwaters.co.il/hsp/hsp-test/.

ואיך הילדות משפיעה על ילדים רגישים מאוד? מוזמנת לקרוא בעמוד החדש http://sheliporat.com/highly-sensitive-person/

השראה

אז מה נותן לי השראה להמשיך בתהליך של שינוי? 
אני שמה לב שבתוך התהליך של שינוי, של שינוי וצמיחה, יש לי ימים של אופטימיות ותחושה שהכל משתנה לטובה, ויש ימים שהדפוסים משתלטים, וייאוש מחלחל. תחושה שכלום לא עוזר. שבסוף הכל נשאר אותו דבר. הנה שוב נפלתי לבור המוכר.

אבל, אז מתחיל האור לבצבץ. כי היום אני כבר שונה. אני לא כמו שהייתי. וגם אם נפלתי, אני יודעת מה לעשות. אני קמה, ומעודדת את עצמי. ומחליטה להמשיך. כי אין דרך חזרה. את מה שכבר למדתי, אני לעולם לא אשכח. ואת הימים הטובים שיש לי,אי אפשר לקחת ממני. ואם יש רגעים של נפילה, אני זוכרת שיש גם רגעים של סיפוק גדול. של הצלחה. ואז הנפילה, שפעם אולי יכלה להמשך שבועות, נמשכת שעות ולפעמים אפילו דקות. ואני קמה ומנסה שוב.

אני מביאה פה שיר שהיכרתי דרך אחת המורות בדרך שלי. שיר על העליות והמורדות שאנחנו חוות בדרך לשינוי. זאת דרך לא פשוטה שדורשת הרבה מודעות ועבודה קשה, אבל אני מאמינה שבסופה יש שיפור אמיתי.

השראה / הבור (שיר טיבטי)

אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני עוקף אותו.

אני הולך ברחוב אחר.

**************** **************** ******************* 
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על השלבים האפשריים בדרך לשינוי

שקרים קטנים, למה הם קורים?

יצא לך לתפוס את עצמך פעם בשקר? לא משהו גדול. מין סילוף קל של העובדות. לא בנושא חשוב, ככה סתם. חברה שואלת אם תוכלי להיפגש מחר ואת ממציאה סיבה למה לא? ואז, קרה שחשבת לעצמך פעם – למה לא אמרתי את הסיבה האמיתית?

אז תדעי שאת לא לבד. האמת שקראתי על זה בספר, שיש תכונה כזאת לנשים שגדלו באוירה ביקורתית בבית, או בבית שיש בו בעיות שעליהן "לא מדברים". אבל ישר אמרתי לעצמי – טוב, זה לא קשור אלי. זה ממש לא אני. אבל חזרתי לסעיף הזה שוב ושוב – "משקרות כאשר זה יהיה קל באותה מידה לומר את האמת". ואז התחלתי לשים לב שיש בזה משהו.

לשקר, זאת פעמים רבות חלק מהמציאות בבית שבו יש בעיות אבל לא מדברים עליהן. לעתים זה דפוס שנוצר כדי להמנע מלהתמודד עם מציאות לא נעימה בבית – מחפים, ממציאים תירוצים, מתעלמים מהבטחות ועוד. אלה לא "שקרים" קשים, אלא יותר סילוף ושינוי קל של המציאות. למעשה השקר הגדול מכולם הוא ההכחשה של הבעיה במשפחה. כולם מנסים להתנהג כאילו הכל בבית בסדר, וסך הכל החיים פה נורמליים. על הבעיות נדיר שמדברים באופן שקוף וישיר. פעמים רבות בני המשפחה הבריאים מחפים על האדם עם הבעיה. כילדה ייתכן ולמדת לשקר כדי לחפות על כך שאת מתביישת להביא חברים הביתה, אבל לא אמרת את הסיבה האמיתית, ולמדת להמציא תירוצים כחלק מהנורמה.

ייתכן שכילדה גדלת בסביבה ביקורתית מאוד, והתגובות הביקורתיות מנעו ממך לעתים לספר את האמת כמו שהיא. וגילית שאם קצת תשני את העובדות, לא יבקרו אותך כל כך. אלה תמיד שקרים קטנים, ורוב הזמן אמרת אמת והיתה לך תדמית של דוברת אמת, אז האמינו לך. למרות שפעמים רבות אמירת האמת נחשבת לכאורה כערך חשוב במשפחות כאלה, כילדה בוודאי ראית שאין זה כך במציאות ושההורים שלך לא תמיד מתכוונים למה שהם אומרים. ואז האמת כבר מאבדת מהמשמעות שלה.

אבל, למעשה, אם מתבוננים בזה לעומק, אין יתרון אמיתי בשקר, זהו רק דפוס או הרגל שנותר מהילדות. כאישה בוגרת בוודאי היית מעדיפה לסגל דפוס של אמירת האמת. את עשויה למצוא את עצמך מסלפת את המציאות בדברים קטנים, לא מספרת על בגד חדש שקנית או משנה את סדר האירועים כדי שהדברים ייראו כאילו לא היתה לך ברירה אלא לעשות את מה שעשית, במקום לקחת אחריות על הבחירות שלך.

מאוד יכול להיות שהשקר הוא אוטומטי, ואת לא ממש בוחרת בו, וגם שבמציאות הנוכחית אין באמת סיבה לפחד. האם בדיעבד את מוצאת את עצמך מתחרטת, אך לא יודעת איך לסגת מהשקר ולא ממש מבינה למה בכלל שיקרת? לפעמים מושקעת המון אנרגיה בלתחזק את השקר, ולזכור מה אמרת למי.

חשוב להבין את הקשר בין הילדות שלך ובין הנטיה לסלף את המציאות. זה עוזר לסגת מהשקרים ולהתחיל לומר את האמת כמו שהיא, כאשר תביני ששיקרת לא מכוונה רעה אלא בגלל פחד שטבוע בך מהילדות. זה אפשרי לשנות את הדפוס הזה לאט לאט. אפשר להתחיל מלתקן שקרים שכבר נאמרו. להתנצל, ופשוט להגיד את האמת. זה נעים 

לקריאה נוספת על התכונות של נשים שגדלו בבתים שלא תפקדו רגשית: http://sheliporat.com/traits/

עקבי אחרי בפייסבוק

למה לי תקשורת מקרבת?

תקשורת מקרבת. לקח לי זמן להסכים ללמוד על הנושא הזה. בהתחלה השם הרתיע אותי (יש שקוראים לה "שפת הג'ירף" או "תקשורת לא-אלימה"). אבל ברגע שהתעמקתי, מהר מאוד התאהבתי. משהו בעקרונות של השיטה הזאת הרגיש לי כמו לבוא הביתה. בית שמעולם לא היה לי קודם. כאילו מישהו הבין בדיוק מה חסר לי בחיים…

התחלתי לחשוב – מה כל כך "עושה לי" את זה בשיטה הזאת? למה אני ישר מרגישה בבית? מה הסיבות שהשיטה הזאת כל כך מתאימה לי? או בכלל, לנשים שגדלו בבית שבו היתה תקשורת מרחיקה, של מניפולציות והאשמות?

1. התמקדות בצרכים – כשהיינו ילדות, בהרבה בתים היה חוסר הקשבה לצרכים של ילדים. שמתי לב שעצם ההבנה שהתנהגות לא נעימה אצל ילדים ואנשים בכלל, זה כי משהו קרה, יש צורף שלא קיבל מענה, מאוד עוזרת לפתח מודעות עצמית.זה עוזר לי לפתח מערכת יחסים אינטימית יותר עם עצמי. להכיר את עצמי באמת ולהבין מה מניע אותי.
2. התמקדות ברגשות – רוב חיי לא ידעתי לזהות את הרגשות שלי. לא הייתי מודעת למנעד הרחב האפשרי של רגשות. ההתמקדות בזיהוי רגשות, ההגדרה של איזה רגשות יש בכלל, כל אלה מפתחים מודעות עצמית.
3. שפה חדשה – פעמים רבות שמתי לב שאני מנסה לשלוט בסביבה על-ידי שפה מניפולטיבית, פשוט כי זה מה שהכרתי. ככה דיברו איתי מאז ומעולם. שפת התקשורת המקרבת נוגעת בדיוק בדרך ללמוד איך לבטא צורך ובקשה, בלי האשמות וללא מניפולציה. זה לא מספיק לדעת איך אני לא רוצה להתבטא – חשוב לי ללמוד איך כן.
4. פתרון קונפליקטים – שמתי לב שיש לי, ולהרבה אנשים, נטיה לברוח מקונפליקטים, או לנסות להתאים את עצמי לצרכים של אחרים במטרה להמנע מקונפליקט. התקשורת המקרבת מציעה לראות בקונפליקט הזדמנות לביטוי עצמי, לזיהוי צרכים, לצמיחה ולהעמקת הקשר עם אחרים. היא שמה דגש על יצירת חיבור אנושי מלב-אל-לב עם האחר לפני מציאת הפתרונות. ההנחה היא שברגע שנוצר החיבור האותנטי, הרצון הטוב והפתרונות יגיעו מאליהם. זאת שיטה שבעצם מציעה חוויה מתקנת לכל נושא הקונפליקטים בחיינו. איזה כיף.

לקריאה נוספת: http://sheliporat.com/non-violent-communication/

עקבי אחרי בפייסבוק

ילדה – אישה

הרבה שנים חשבתי לעצמי – מעניין אם אני היחידה שמרגישה שהיא אף פעם לא באמת הפכה לאישה? הרגשתי שאני איפשהו עדיין ילדה. שנתקעתי בשלב שבין ילדה לנערה, כאילו מעולם לא באמת עברתי את גיל ההתבגרות. תמיד הרגשתי לא נוח כשהיו קוראים לי "אישה". העדפתי להיות "בת". הרגשתי שיש פער בין איך שאני נתפסת מבחוץ ואיך שאני מרגישה מבפנים.

היום אני יודעת שבאמת הייתי ילדה שלא התבגרה. אני מרגישה שבשלוש השנים האחרונות עברתי את גיל ההתבגרות ואני הולכת ומתקרבת מבחינה רגשית לגיל האמיתי שלי.

אבל מה זה אומר שלא התבגרתי? זה אומר למשל שהתקשורת שלי מתבססת על מניפולציות כי מעולם לא למדתי לבטא את הצרכים והרצונות שלי בצורה בוגרת. זה אומר שאני רגילה להאשים אחרים ברגשות שלי. האמת שלא ידעתי בכלל לזהות מה אני מרגישה. הסתמכתי על אחרים שיידעו מה טוב עבורי. זה אומר שאני מנסה לשלוט באחרים כדי שיתנהגו כמו שאני רוצה. שקשה לי לראות שגם לאחרים יש צרכים ורצונות – ולא הכל קשור אלי.

ומה זה אומר שאני מרגישה שאני מתבגרת? מבחינתי זה אומר שאני לומדת לזהות את הרגשות של עצמי, ומתוך זה להבין גם מה עובר על אחרים. אני לומדת לאט לאט מהי אמפתיה – לעצמי ולאחרים. אני מתחילה להבין שרק אני אחראית על הצרכים של עצמי ומנסה להפסיק לצפות מאחרים לדאוג לי. אני מנסה להפסיק לחשוב שכולם עושים לי דברים בכוונה. אני מתחילה יותר ויותר להגיד מה שאני מתכוונת ולהתכוון מה שאני אומרת. ואני לפעמים אפילו מצליחה לחשוב לפני שאני מגיבה…

השינוי הזה פתח לי את הלב. התחלתי להבין שגם אני אנושית. שכולם סביבי אנושיים. שאנשים הם לא פלקט אלא יצורים עם רגשות ומחשבות משלהם. התחלתי להבין מהי חמלה. להבין שמאחורי ההתנהגות שלנו יש רגשות שמניעים אותנו. צרכים שלא נענים.

אני לומדת להקיף את עצמי באנשים שעושים לי טוב. לומדת לאהוב את עצמי כאדם שלם, עם כל הצדדים שבי. גם אלה שעדיין נשארו, ואולי יישארו תמיד קצת ילדותיים.

למדתי שיש בי ילדה פנימית שלפעמים מנהלת אותי. שצריכה תשומת לב. וכשאני מתחברת לאישה הבוגרת שבי, זאת שיודעת איך להתייחס אל הילדה, אז היא נרגעת. ואני יכולה לחזור להיות אישה בוגרת.

התמונה לקוחה מתוך האתר: https://www.collective-evolution.com/2015/09/12/one-of-the-most-powerful-art-pieces-at-burning-man-this-year/?fbclid=IwAR3DCtFila4EqM0n3E2OQPaG_ljcO8JBDNAkIqqpppF8OWu_6gUP6eyyw5I

עקבי אחרי בפייסבוק

סימפטיה או אמפתיה?

קראתי היום כתבה שמדברת על "איזה משפטים לא כדאי להגיד לאנשים בזמן אבל". הופתעתי קצת לגלות כמה המשפטים האלה מוכרים לי, מהמשפחה שלי, מהסביבה שלי, וגם לצערי מעצמי. אני מכירה את ההתכווצות הזאת שאני מרגישה כשאני שומעת משפט לא מותאם, שמנסה להקטין או להעלים רגש. ומכירה את התחושה כשאני נתקלת ברגש לא נעים אצל מישהו אחר, ורק רוצה לגרום לו להרגיש יותר טוב, ועכשיו. מסתבר שלפעמים צריך פשוט להיות ברגש ביחד. בלי לתקן, בלי להקטין, פשוט להיות. וזה הכי הרבה שאפשר לעשות עבור מי שאנחנו אוהבים.

הכתבה למי שמתעניינת: https://www.nytimes.com/…/what-to-say-and-what-not-to-say-t…

בנוסף, אני מצרפת קישור לסרטון החמוד הזה שמסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפטיה. בכמה דקות מסבירים את כל העניין…
https://www.youtube.com/watch?v=1Evwgu369Jw

יוצאת מהמטריקס

אמא שלי נפטרה לפני יותר מ 20 שנה. זה קרה בבוקר שאחרי ליל הסדר. כך יצא שכבר יותר מחצי מהחיים שלי אני בכלל בלי אמא. ובחצי השני, בעצם גם הייתי בלי אמא. כלומר, אמא שאפשר לקרוא לה אמא.

היום אני מבינה הרבה יותר. אני מבינה את הטרגיות שבחיים שלה. "מראש לא היה לאמא סיכוי" – ככה אחותי קראה לספר שכתבה על אמא שלי, וזה כל כך נכון. אמא שלי גדלה בלי אמא. אמא שלה מתה ימים ספורים אחרי שהיא נולדה. מהרגע שהיא נולדה, ודרך כל הילדות שלה, שום דבר לא העניק לה את התחושה שיש לה אמא.

היום אני מבינה שגם לי לא היה יותר מדי סיכוי. צמחתי לתוך בית שבו אני, ילדה רגישה מאוד, מתאימה את עצמי לאמא שמעולם לא התבגרה. שהיא אלכוהוליסטית. עד לא מזמן לא ידעתי עד כמה זה דרמטי. עד כמה זה יכול להשפיע על החיים של מי שגדל ככה. כשהבנתי, זה הסביר לי המון דברים. והחלטתי לשנות את הסיכויים שלי.

היו ימים שהרגשתי כאילו לקחתי את הגלולה האדומה. יצאתי מהמטריקס הפנימי שלי. פתאום השמיים התבהרו. הערפל התפזר. התחלתי לראות דברים. התחלתי לקרוא לדברים בשם. משפחה בלתי מתפקדת ריגשית. אלכוהוליזם. ילדה רגישה מאוד. נרקיסיזם. העברה בין דורית. המון מילים שהסבירו לי את העולם.

שמתי לב לאמא שחיה בתוכי. לא במובן ה"רומנטי" של המילה. היא ממש בתוכי, ומתפרצת בכל פעם שצפים לי רגשות מהעבר. אני רק מתחילה להבין מהי אמא מיטיבה, אמא מכילה שאוהבת בלי תנאי ומאפשרת לילדים שלה להיות מי שהם. אני מתחילה להבין מה לא היה לי. אני מקוה שאני מצליחה עכשיו לשנות את הגורל שלי ושל המשפחה שלי.

אמא שלי היתה גם אדם מיוחד לכל הדעות. אולי אם היה לה סיפור חיים אחר, הסוף שלה היה אחר. אני מנסה היום לחשוף גם צדדים בה שאני כן יכולה לאהוב, כי אני יודעת שגם הם נמצאים בתוכי. הלואי ואלמד לאהוב את עצמי, לאהוב אותה, ולתקן את העוול והטרגדיה שקרתה לנו.

אני מזמינה אותך להצטרף אלי למסע. לגלות את העולם כמו שהוא. להבין את עצמנו יותר טוב. לגלות את האופטימיות והשמחה מחדש. להתבגר ביחד.

 

עקבי אחרי בפייסבוק

דפוסי היקשרות

חשבת פעם עם עצמך – האם המשפחה שלי יוצאת דופן? או שבהרבה משפחות יש הורים כאלה – לא בוגרים ריגשית, ללא גבולות בריאים, שגדלו בבית לא מתפקד ריגשית בעצמם?
לא פעם יצא לי לחשוב – איך זה שנראה שלכולם קשה עם הילדות שעברו? אולי אני פשוט מתחברת רק לאנשים שהיתה להם ילדות בעייתית, כי זה מרגיש לי מוכר ובטוח? כמה מהאמהות הן בעצם כאלה? כמה משפחות הן "רגילות"? אני חושבת הרבה על הדור לפני ההורים שלנו, דור של פליטים וניצולי שואה שבאו עם מטענים של טראומות לא מעובדות, שעברו לילדים שלהם. כמה אנשים במדינה הזו גדלו בסביבה רגשית בריאה?

מסתבר שיש באמת דרך להעריך את הדבר הזה לפי מחקרים. אני מסתכלת על זה מהכיוון של דפוסי היקשרות. לפי התיאוריה הזאת, יש שלושה דפוסי היקשרות עיקריים שמוכתבים על-ידי הקשר עם ההורים שלנו בילדות: התקשרות בטוחה (כלומר, בריאה ואוהבת), התקשרות נמנעת והתקשרות חרדתית. שתי האחרונות הן הבסיס לקשר אינטימי בעייתי, גם בין בני זוג, וגם בין הורים והילדים שלהם. דפוסי היקשרות בעייתייים נובעים מקושי ריגשי של ההורים, חוסר בגרות ריגשי, וחסכים ריגשיים.

מכל מה שאני נתקלתי, לרוב מדברים על כ 40% מהאוכלוסיה (בעולם המערבי) שאין להם דפוסי היקשרות בריאים. כן, זה הרבה. כמעט חצי מהאנשים לא חוו ילדות עם דפוס היקשרות בטוח ואוהב. ברור שיש סקאלה של התנהגויות ודפוסים, אבל בגדול, רק כחצי מהאוכלוסיה גדלו עם דפוסי היקשרות בריאים. בסביבה של משפחה תומכת ואוהבת. עם הורים מעצימים ובוגרים שנתנו להם בסיס טוב ואיפשרו להם להתבגר בצורה בריאה. החדשות המשמחות הן שזה אפשרי. ויש דרך להתבגר ריגשית, גם בגיל מאוחר ולאפשר לעצמנו מערכות יחסים יותר בטוחות, מבוססות על אהבה, ולא על פחדים.

הסירטון הבא מסביר את הנושא של דפוסי היקשרות:
https://www.youtube.com/watch?v=2s9ACDMcpjA

אז מה עושים עם זה? בעיני מה שחשוב פה הוא להבין מה קרה בילדות ואז להבין מה קרה לנו, ואיך אנחנו צומחות מפה ועוצרות את השיחזור של הדפוסים האלו בחיים שלנו. אני מזמינה אותך לבוא להבין ביחד, ללמוד כל פעם קצת על העבר, על ההווה, ועל עצמך בסדנה של חמישה מפגשים.

את הסדנה יצרתי כדי להעביר הלאה את התחושה שאני קיבלתי כשהבנתי לראשונה שיש סיבה לכל דפוסי ההתנהגות שמפריעים לי. הבנתי שלא "נולדתי כזאת". הבנתי שזאת לא אשמתי. ואני לא לבד. כיום, כשאני עמוק בתהליך של השינוי, אני רוצה להעביר את התחושה הזאת לעוד נשים כמוני. להעביר את התחושה שיש תקוה, יש חיים יותר שלווים. יש שלבים שכדאי לעבור כדי להתחיל תהליך של שינוי, של פיתוח מודעות ושחרור מדפוסי התנהגות וחשיבה שנוצרו בילדות וכיום מגבילים אותנו כנשים. זה דורש עבודה, אבל אם הולכים במסלול, מתחילים להשיר קליפות וזה תהליך לא קל אבל מעורר ומשמח. הצעד הראשון הוא הכרה בעבר, הכרה במציאות שלנו היום, ולהבין – האם את רוצה לעבור שינוי? הסדנה רק מעירה את המקומות הפנימיים שלך שכבר יודעים מה את רוצה, ועוזרת להתחיל להרגיש מה המסלול שלך.

אם את מרגישה שאת נמצאת בנקודה בחיים שאת רוצה לעבור שינוי ולא יודעת מאיפה להתחיל, אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר – את יכולה להגיב פה בפוסט או לשלוח לי הודעה, ונראה איך אנחנו נפגשות.

אוהבת,
שלי

 

עקבי אחרי בפייסבוק