מדיטציה בעברית בנושא חמלה עצמית

המושג "חמלה עצמית" (self compassion) מלווה אותי כבר כמה שנים, אבל רק לאחרונה אני מתחילה להרגיש שאני באמת מבינה למה הכוונה. הבנתי שחמלה זאת בעצם היכולת להיות עם מישהו גם בזמנים של קושי. וחמלה עצמית היא היכולת להיות עם עצמי גם בזמנים שקשה לי. היכולת לא לנטוש את עצמי. הנטישה העצמית מתבטאת בביקורת עצמית, שיפוט פנימי חסר פשרות. במקום זה אני לומדת להיות עם עצמי ממקום של טוב לב, של עדינות, ורצון לעזור לעצמי.

לאחרונה התחלתי לתרגל מדיטציה של קריסטין נף, אישה שחוקרת את נושא החמלה העצמית. זוהי מדיטציה מיוחדת שעוסקת בנושא של נועם-לב (kindness), וחמלה עצמית.  למדתי ממנה שאפשר לפתח חמלה עצמית על-ידי תרגול של דיבור פנימי חדש. גיליתי שהמדיטציה הזאת מדוייקת לי במיוחד ועוזרת לי לפתח את ה"שריר" של החמלה העצמית מכיוון שהיא מתייחסת ישירות לסבל שאני חווה בגלל השיפוט הפנימי שלי. בזכות הספר והמדיטציה אני לאט לאט לומדת איך להיות שם בשבילי ברגעים של קושי, במקום לנטוש את עצמי. אני ממש מרגישה שינוי.

אני שמחה לשתף במדיטציה בעברית המבוססת על זו של קריסטין נף. קריסטין נף היא מורתה של גליה טיאנו רונן, מורה לחמלה עצמית מודעת במרכז שילוב.
במהלך התרגול נעשה שימוש בצירוף המילים נועם לב שהן תרגום למילה kindness באנגלית.

אני מצרפת גם קישור למדיטציה באנגלית מהאתר של קריסטין נף.

אפשר לקרוא עוד על הנושא בעמוד החדש על חמלה עצמית, בצירוף קישור לספר של קריסטין נף על חמלה עצמית ועוד קישורים.

מקוה שהכלים האלו יעזרו לכם כפי שעוזרים לי.

 

שוב סוף חופש

בכל חופש שבו אין שגרה ששומרת עלי, מסתבר שאני לומדת עוד משהו על עצמי. הדבר העיקרי שלמדתי בחופש הזה הוא להיות עם עצמי כשאני סובלת. כשאני ביקורתית כלפי עצמי.

לא יודעת מה אתכן, אני צללתי בחודשיים האחרונים לתוך החופש עם הילדים שבו יום רודף יום, וכל יום נראה די דומה ליום שלפניו. כן, ניסיתי ליצור גם חוויות, לנסוע לצפון ללכת למקומות, להיות הרבה בים, בבריכה. אבל האמת שכל חוויה כזאת היתה לפעמים מאוד מציפה ומאתגרת, ובסוף מה שבאמת עשינו הרבה זה להיות בבית. והיו ימים שזה התאים. והיו ימים שזה הרגיש כבר יותר מדי.

ואז, אז מתחיל הסבל האמיתי – הקול הזה בתוך הראש שמתחיל "לתת בראש" – "מה יש לך? למה את לא עושה איתם דברים? למה כולם נוסעים ורק אתם בבית כל הזמן? למה אתם לא עושים יותר ספורט? למה את לא עושה איתם יותר יצירה? למה לא חיפשת אפילו צימר?… " ועוד ועוד… כמו איזו דמות מהחבובות שיושבת ביציע וכל הזמן מעירה הערות.

בעבר, חשבתי שרק אצלי זה ככה. אבל למדתי משהו חשוב מאוד בחופש הזה. אישה יקרה זימנה לי את הספר שצירפתי פה. ספר של קריסטין נף שחוקרת חמלה עצמית. הדבר הראשון שלמדתי מהספר הזה הוא שאני לא לבד. לכולנו יש קול כזה בראש. אצל חלקנו הוא כמו אצלי – חזק, דומיננטי ועיקש, אצל חלק בטח פחות, לא הייתי בראש של אף אחת אז לא יודעת איך זה מרגיש… לכל אחת יש את הגוון שלה של הדיבור הפנימי הזה, אבל בגדול, כולנו חוות את הסבל הזה מהדיבור הפנימי הביקורתי.

הדבר השני שלמדתי זה שבניגוד למה שחשבתי שאני יודעת על חמלה עצמית, הכוונה היא לא לענות לקול הזה על הנושאים שמעסיקים אותי, ולנסות להרגיש שאני "כן בסדר". משהו כמו:
"למה לא עשיתם יותר בחופש??" – "זאת תקופת קורונה, לכולם קשה בתקופה הזאת, זה לא קל" – לא זה…

למעשה החמלה העצמית שבאמת עוזרת לי זאת החמלה על הסבל שנגרם לי בגלל הקול הביקורתי הזה שיושב לי בתוך הראש וכל היום מאמלל אותי. זה כולל שלושה שלבים קצרצרים:

  1. הכרה בסבל (עוזר ללמוד מיינדפולנס כדי לפתח מיומנות בזיהוי).
  2. היזכרות שאני לא לבד וזה אנושי לסבול ככה. כולנו חווים את זה.
  3. שאיפה להיות טובה אל עצמי עכשיו. למצוא מה יעזור לי.

זה נשמע משהו כזה:
"למה לא עשיתם יותר בחופש?" – "אה, אני מכירה את הקול הזה. זה הקול הביקורתי הזה. זה ממש קשה לשמוע ביקורת כל היום. זה רגע ממש מתיש עכשיו להתמודד שוב עם הדיבור הזה. אני לא לבד, כולם חווים את זה. זה חלק מלהיות אנושי. הלוואי ואצליח להיות טובת לב אל עצמי עכשיו ולקבל את זה שיש רגעים כאלה וזה יעבור. אולי כדאי שאדבר עם חברה. או אעשה מקלחת. או אצא להליכה. או אכתוב לעצמי…".

ואז אני לא מתווכחת עם שום מציאות או מנסה לשכנע את עצמי שאני "כן בסדר". אני פשוט חווה את הרגע הזה של הביקורת עם תמיכה פנימית.

וזה עושה הבדל עצום.
שתהיה שגרה נעימה,

שלי
———————–

הקישור לספר:

https://www.amazon.com/Self-Compassion-Proven-Power-Being-Yourself/dp/0061733520

את הספר הזה אגב הורדתי כקובץ שמיעה (זה בחינם ב audiable) ואני שומעת אותו כל פעם שיש לי זמן או כשאני ברגע שקשה לי. זה ספר שממש מייצר שינוי תפיסת עולם לתפיסה מיטיבה יותר. ממליצה בחום. יש גם קבצי מדיטציה קצרים באתר שלה, שאני שומעת ברגעים של משבר, וממש עוזרים לעבור את הרגעים האלה בצורה מיטיבה. זה אחד מהם:

 

קשר טיפולי מיטיב – איך יודעים שזה "זה"?

שלוש אבני דרך מהוות בשבילי טיפול אפקטיבי ששינה לי בצורה מהותית את איכות החיים.
1. טיפול מיטיב. לזהות שאני בטיפול מיטיב (אני מפרטת על זה למטה), לדעת שסה"כ אני בידיים טובות, ואז – להתמסר… לתת אמון… לסמוך…  זה מרפא את פצע ההתקשרות מהילדות. אם הקושי שלך הוא מהילדות, זה מה שאני יודעת שעוזר…
2. השתתפות בקבוצות. ללכת לקבוצת 12 צעדים לילדים בוגרים למשפחות בלתי מתפקדות (זה נקרא בקיצור ACA). חומרי הקריאה שלהם וההשתתפות בקבוצות זה הדבר הכי מרפא ומיטיב שנתקלתי בו.
3. ללמוד מיינדפולנס. זה לגמרי שינה לי את כל הדיבור עם עצמי. למדתי מה זה אומר להיות טובת לב אל עצמי ולהפסיק להתעלל בעצמי.

אז איך יודעים שטיפול הוא מיטיב?

לפני ימי הקורונה, זכיתי להיות בכנס בשם "הדרך להחלמה". זה היה כנס מרתק, ייחודי ומרגש. הנושא היה הדרך להחלמה מפוסט טראומה מורכבת. בין השאר, דיברה בו ד"ר ענת גור (ממרכז "חכמת נשים") על בחירת מטפל/ת מתאימ/ה. היא דיברה על כמה חשוב למי שמתמודדת עם ילדות לא פשוטה, לבחור בטיפול מתאים, כי באמת שיש מטפלים שפשוט לא מכירים ומבינים מספיק טוב את הנושא. בתמונות המצורפות יש כמה כללי אצבע שנתנה ענת.
אפשר למצוא עוד מידע בעמוד שכתבו הנשים הנהדרות שגם היו שותפות בארגון הכנס וגם חילקו חוברת מידע שמצורפת לכאן. הנושא תחת הפרק – "דגשים לבחירת קשר טיפולי מיטיב".
 החוברת לקוחה מעמוד הפייסבוק שנקרא "מרפאות" ונוצר על-ידי – איה בר טוב, מיכל בת אדמה, אנה סנפירו, קרן קסטנבנד ויעל אריאל.
ממליצה לעקוב אחרי מה שהן עושות בעמוד הפייסבוק שלהן: https://www.facebook.com/merapotcptsd/
בברכת טיפול מועיל
שלי

פפנצ'ה

פפנצ'ה.
מכירה את זה שיש מחשבות שפשוט אי אפשר להפסיק? הן עולות שוב ושוב ומשתלטות על כל התודעה? לסוג הזה של מחשבות יש שם – יש שקוראים לזה פפנצ'ה (בבודהיזם) או רומינציה (בפסיכולוגיה) – ואלה מחשבות לא מיטיבות, שנוטות להתרבות ושלא מצליחים להפסיק אותן, הן הופכות לאובססיה. בבודהיזם מילה גם מייצגת מכשול או מגבלה, אולי כי זה מכשול בפני מציאת פתרון או מכשול בפני ראיית המציאות כפי שהיא.
הפפנצ'ה יכולה להתחיל מגירוי פנימי של מחשבה שעולה, למשל אם את מתעוררת בלילה ופתאום נזכרת במשהו מרגיז שקרה היום, וחושבת שוב ושוב על מה היית צריכה לעשות אחרת. או מגירוי חיצוני – מישהו אומר משהו שמייצר אצלך רצף מחשבות שאי אפשר לעצור.
הסיפור שאת מספרת לעצמך בפפנצ'ה הולך ומתרחק מהמציאות ומונע ממך לפגוש את המציאות כפי שהיא. זאת חשיבה מחלישה שמזינה את החולשות שלך. למשל, מחשבות של שנאה, סלידה, נקיפות מצפון. מחשבות מצמצמות ואובססיביות.
איך אני מזהה פפנצ'ה?
1) אני שמה לב שהפרספקטיבה שלי מצטמצמת. שאני רואה את המציאות דרך פריזמה מאוד צרה – כולי שנאה. כולי חרדה. כולי בושה. כולי סלידה. אין אפשרות לראות גם חלקים אחרים בתוכי באותו רגע או שאי אפשר לדמיין שהרגשתי אי פעם משהו אחר.
2) אני שמה לב שהגוף שלי מכווץ. הכתפיים, הבטן או הידיים, הדופק עולה – כל תחושת כיווץ מעידה שאני עכשיו במקום לא מיטיב במחשבות. מחשבות מיטיבות פותחות ומרווחות את הגוף. מחשבות לא מיטיבות מכווצות ומצמצמות.
3) אני שמה לב שאני לא יכולה להפסיק את החשיבה הזאת. כמו התמכרות. אני מרגישה שזה גדול ממני ואני לא יכולה לעצור. יש בי תחושה כוזבת של הנאה וכח, כשלמעשה אני לא מיטיבה עם עצמי, כולי מכווצת ולמעשה אני במקום לא טוב עם עצמי.
4) כשאני שמה לב שהמחשבות לא מובילות אותי לפתרון. הפפנצ'ה לא מאפשרת פתרון. למעשה, רק כששומטים את המחשבות, מגיע הפתרון.
איך אני יוצאת מפפנצ'ה?
אני יכולה לשתף מה עוזר לי, חייבת להודות שלא קל לצאת מהמצבים האלה. המפתח הראשון הוא זיהוי.
1) אני מזהה שאני נמצאת במחשבות מעגליות, שהפרספקטיבה שלי מצומצמת ושאני לא באמת מחוברת למציאות. למעשה אני קוראת לזה ש"אני בסרט". שאני לא יכולה לעצור, שאני מכווצת. זה עוזר לי פחות להזדהות עם המחשבות האלה ופחות להאמין שזה נכון.
2) אני מנסה לשנות מצב – לצאת להליכה, להתקלח, לרקוד, לעשות מדיטציה או כל פעילות שעוזרת לי לצאת מהסרט שבו אני נמצאת. אולי תעלה בך תחושה של חוסר נוחות מול הפתרון הזה ומחשבה שאומרת "אבל זה אומר להדחיק את מה שמציק לי". חשוב להבין שאני לא מכחישה או מדחיקה כשאני שומטת מחשבות מזיקות. להיפך – השמיטה יכולה לעזור לי לבוא במגע עם מה שבאמת יושב מתחת, שאותו אני אולי מנסה להכחיש או להדחיק. זאת נקודה מאוד חשובה להבנה בהקשר של פפנצ'ה או רומינציה.
3) אני יכולה לבקש עזרה מחברה או בן זוג להראות לי את המציאות כמו שהם רואים אותה. לעזור לחשוב על פתרון אחר או מחשבות אחרות יותר מיטיבות. לקבל פרספקטיבה חיצונית שאולי יכולה להיות יותר מיטיבה.
4) אני מנסה לזהות את הרגש שיושב מתחת למחשבות ולבוא במגע עם "מה שבאמת קורה פה". אני מנסה להרגיש דרך הגוף האם אני בכעס, בפחד, בכאב, בעצב – מה יושב מתחת למחשבה? הרגש מזין את המחשבות. אני מנסה למצוא מה הסיפור האמיתי שיושב מתחת לפפנצ'ה – מה עורר בי רגש שאותו אני מנסה לא להרגיש? הדרך לשמוט את המחשבות היא לבוא במגע עם הרגש שאני נמנעת מלהרגיש. אולי אני כועסת, אולי אני מפחדת, אולי נעלבתי ממשהו. אני מנסה להבין מתוך סקרנות, ורצון להכיר את העולם הפנימי שלי. לא מתוך התבאסות על מה שאני מגלה על עצמי.
חשבתי על פפנצ'ה כי בימים האלו המחשבות נוטות להפוך לאובססיביות, מול נושאים כמו קורונה, פחד, או חרדה. מאחלת לכולנו חזרה לשיגרה מבורכת של בריאות, ונורמליזציה. עד אז, מקווה שיעזרו לך הכלים האלה, כמו שהם עוזרים לי, להישאר במחשבות מיטיבות, עד כמה שאני יכולה.

הורה אוהב

לפעמים כשאני מנסה לחשוב איך אני אצליח להתמיד בתהליך של השינוי, אני הולכת לאיבוד. יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות, אני יודעת טוב מאוד מה "לא". אבל שמתי לב שכדי להתמיד בשינוי, חשוב לי גם להבין מה "כן".

איך עושים את זה? דרך אחת היא למצוא מה בילדות כן אהבנו, מה אנחנו רוצות לשמור ומה אנחנו רוצות לא לשחזר. נזכרות מה אנחנו אוהבות, מבינות מה אנחנו מרגישות, ולומדות לסמוך על עצמנו.

איך זה קשור להורה שאני?
לא כולנו אמהות לילדים. אבל כולנו אמהות של עצמנו. אולי את לא שמה לב, אבל בתוכך יש דיבור כזה פנימי, שהוא הקול שבו את מדברת אל עצמך. הוא מייצג את איך שאת מגדלת את עצמך. כשאנחנו לומדות להקשיב לעצמנו אנחנו מבינות:
האם אני ההורה שאני רוצה להיות?
האם אני שמה לב איך אני מדברת אל עצמי?
האם אני מנציחה את הקולות הטובים? או הביקורתיים?
האם אני בקשר טוב עם עצמי?
אנחנו לומדות מה הילדה שבתוכנו צריכה ומנסות לתת לה את זה – במילים, בטוב לב, בחיבוק. כל יום משהו.
ככה, לאט לאט, אנחנו לומדות להיות ההורה האוהב של עצמנו.

כתבתי עמוד על כלים לעזרה עצמית, פיתוח הילדה הפנימית והורה פנימי אוהב, הם רק חלק קטן מכל מה שאפשר לעשות. אני מזמינה אותך לקרוא עוד כאן.

שלי

מחשבות על החופש, והחופש לחשוב

כששמתי לב שסוף החופש מתקרב, התחלתי לחייך. 
אבל לא בגלל מה שאתן חושבות 🙂

כלומר, זה נחמד שהילדים יחזרו לשגרה, והזמן שלי יחזור להיות שלי (לפחות לחודש…).

אבל משהו אחר קרה שגרם לי להתחיל לחייך. הבנתי את אחד הדברים הבסיסיים בחופש. 

פתאום ראיתי את מה שידעתי כל הזמן אבל התעלמתי. שהחופש הוא לא מה אני עושה עם הזמן שלי. אלא מה אני חושבת על זה. 

כי הבנתי שכשאני עם הילדים, אם אני חושבת: "אין לי זמן לעצמי. אני נתונה לחסדי הצרכים שלהם. אני חייבת להתאים את עצמי אליהם. אני חייבת להספיק גם משימות אחרות, לא ייתכן שלא אעשה שום דבר מועיל בשבועות האלה…", אז, לא רק שאני לא מרגישה שאנחנו בחופש, אלא האמת, שאז גם החופש שלהם מתחיל להיות קצת מבאס… עם אמא שמנסה שיתנו לה זמן לעצמה ושיהיו בשקט ויעסיקו את עצמם אבל לא עם מסכים כל היום(!), ותעשו גם משהו "מועיל" בבקשה(!) .

כי הרי אם אני לא בחופש, למה שהם יהנו מהחופש??

ואז חשבתי לעצמי שאולי הבחירה היחידה שמאפשרת לי חופש אמיתי היא הבחירה איזה מחשבות אני חושבת. כי בעיני חופש זאת האפשרות לראות את המציאות כמו שהיא בלי לסבול. ואז בעצם הכל בידי. כי המציאות היא לא תמיד מה שאני רוצה שהיא תהיה. אבל כשאני לוקחת את המציאות, ומחליטה מה אני חושבת לגביה, יש לי את החופש המוחלט ליצור ממנה מה שארצה. 

אז אני מחליטה שהזמן הזה שבו אני "חייבת" להיות עם הילדים – זה זמן שבו אני בחופש מכל שאר החובות שלי, אז הנה אני בחופש! ואני חושבת שלהיות עם הילדים זה חופש מרגשות האשמה על הזמנים שבהם בכלל אין לנו זמן ביחד – אז הנה עוד חופש! ואם הספקתי לכתוב פוסט או לעשות משימה או שתיים כשהם רואים טלויזיה – ממש הרווחתי חופש מרגשות אשמה  🙂

ואם בסוף גם אצליח לחשוב שמותר לי פשוט להנות מזמן הבטלה איתם, בלי חוגים, לו"ז צפוף ומחוייבויות, אז בכלל קיבלתי חופש אמיתי.

אז, המשך חופש נעים…  🙂

שלי

לקריאה נוספת על שינוי דפוסי חשיבה, ויציאה ממצב של קורבן:
http://sheliporat.com/stop-being-a-victim/

הרחק מהמון מתהולל

בני אדם רגישים, נוח להם לשאול: "אני גרמתי?", ולא לחשוב מחשבה אובייקטיבית שקולה

את המשפט הזה כתב תומס הרדי. סופר אנגלי מהמאה ה 19. אני אוהבת למצוא פנינים כאלה בספרים. הציטוט לקוח מהספר "הרחק מהמון מתהולל" שיצא לאור בשנת 1874. בדיוק 100 שנים לפני שנולדתי. אני אוהבת למצוא ספרים כאלה, שנכתבו עוד לפני שהפסיכולוגיה היתה מפותחת, והסופרים היו בעצם פרשנים של נפש האדם. הופתעתי מהדקות של האבחנה שלו על אנשים רגישים, ועל הנטיה של אנשים מסויימים להאשים את עצמם אוטומטית ולא לראות את התמונה המלאה. הופתעתי מעוד הרבה אבחנות, ומרמת החיבור שהרגשתי לדמויות, והחלטתי לשתף אותן כאן. לחובבי ספרות, ונפש האדם 🙂 
הדמות הראשית הנשית היא נערה צעירה, שעברה ילדות לא קלה. ושמה המפתיע – בת שבע. כמו אמא שלי, ואמא שלה לפניה. בכל מקרה, ההורים שלה מתו כשהיתה צעירה והיא עברה בין בתים של קרובי משפחה, ובגיל 22 בערך היא יורשת חווה מדוד שלה שמת. בת-שבע גדלה להיות אישה עצמאית וחזקה (לכאורה), בעקבות האובדן שחוותה. היא מרגישה שהיא צריכה להסתדר לבד והיא אפילו לא להוטה להתחתן, כפי שהנורמות החברתיות מצפות. היא מחליטה לנהל את החווה בעצמה, למרות שהכי מקובל לשכור שירותים של מנהל חווה וכולם מצפים שתתן את התפקיד לגבריאל. גבריאל, הוא גבר שהכיר אותה בתחילת הסיפור ומיד התאהב בה, בזכות האש שראה בה, והציע לה בשיא הענווה נישואין. אבל היא קצת מהתלת בו, כי היא מתקשה להבין ולבטא את הרגשות שלה בצורה ישירה ובוגרת. היא מסרבת לו ואומרת שאינה אוהבת אותו וכי היא לא רוצה להתחייב עדיין. לבסוף היא אומרת לו "אין טעם מר אוק. אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני. ואתה לא תצלח לזה לעולם. אני יודעת." ועוד היא אומרת לו שעדיף לו להתחתן עם מישהי עשירה יותר ממנו, ולא עניה כמוה. ולבסוף, שהיא פשוט לא אוהבת אותו.

וזה גרם לי לחשוב. אני מכירה את סוג התגובות האלה – תגובות שבאות מחוסר בשלות רגשית. בת-שבע מאוד צעירה, אבל היא גם לא למדה לגמרי לשים לב מה באמת היא מרגישה.אלה תשובות שנשמעות חזקות, ויודעות, אבל בעצם הן ילדותיות ומנותקות מרגש.

למרות התגובה המעליבה, גבריאל נשאר באהבתו אליה ומוותר כי הוא מבין שהיא לא מעוניינת. כאשר היא יורשת את החווה, הוא מגיע למקום במקרה, אחרי שאבד את כל ההון שלו בעקבות מקרה טרגי, מתחיל לעבוד אצלה בתור רועה-צאן. לגבריאל בעיקר חשוב להמשיך להיות לידה. הוא לא מונע משיקולי אגו או תחרותיות. אני התרשמתי שהסופר מציג את גבריאל כאדם ששלם עם עצמו, רואה את האחרים כמו שהם ומקבל אותם ללא שיפוט. בת-שבע הצעירה שמאוד רוצה להצטייר כבעלת הבית של החווה, הולכת בעצמה לשוק, ועושה כל לילה בעצמה את הסיורים לראות שהכל בסדר, ועוד תפקידים רבים שכלולים בניהול. הסיפור מסתבך כאשר שני גברים מתאהבים בה. חשוב לציין שהיא יפהפיה… שני הגברים מרוכזים בעצמם, כל אחד בדרכו. הראשון, מתאהב בה בעקבות מכתב "וולנטיינס" שהיא שולחת לו ברגע של משובה, היא מחליטה להקניט אותו כי שמה לב שהוא היחיד שלא מתבונן בה כשהלכה לשוק. הגאווה שלה ביופייה, נותנת את התחושה שהיא גאוותנית אבל למעשה ההתנהגות שלה ילדותית וחסרת בטחון כשהיא שולחת לו את המכתב רק כי לא התייחס אליה. לרוע מזלה, היא הפעילה אצלו אהבה חסרת מעצורים שלא דמיינה שנמצאת אצל האיש המאופק הזה. השני, הוא חייל בצבא, שמגיע במקרה לכפר ופוגש בה ומיד מסמן אותה לעצמו כמטרה. הוא מצליח לבסוף. לאו דווקא מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך יצר הכיבוש. הוא מסנוור אותה עם מדיו, יופיו וכישוריו ובת-שבע המסונוורת מתעלמת מכל תמרורי האזהרה ומתחתנת איתו ברגע של אימפולסיביות. מתוך פחד שינטוש אותה לטובת אחרת.

פרשנות רגשית שלי:
אני הרגשתי שהסופר נותן לבת-שבע תכונות של אומניפוטנטיות, או גרנדיוזיות (התחושה שהיא לבדה יכולה להתמודד עם כל דבר) בגלל הילדות שהיא עברה. היא נמנעת מקרבה אמיתית. האיש האחד שאוהב אותה באמת, גבריאל, מלווה אותה מתחילת הסיפור. אבל היא לא מוכנה להתחתן איתו כי היא מרגישה שהוא לא מרגש אותה, והיא לא מאוהבת בו. היא נראית כאילו היא מאוהבת בעצמה (מספר פעמים מייחסים לה "רהב של גנדרנות") אבל למעשה היא לא באמת מעריכה את עצמה או אוהבת את עצמה, וכתוצאה מזה היא לא יודעת לדאוג לעצמה. היא טועה לחשוב שמי שיהיה איתה צריך להיות מרהיב, כשבעצם אנשים מרהיבים מרוכזים בעצמם ולא באמת מיטיבים איתה. כשהיא כן מתאהבת, זה אכן בגבר מרהיב ונרקיסיסטי. הוא משכנע אותה במניפולציות שהיא חייבת להתחתן איתו, אחרת ילך עם אחרת. גם כאן, שוב הסופר מראה איך הנערה לא יודעת איך לדאוג לעצמה באמת. היא חושבת שהיא עצמאית ודואגת לאינטרסים שלה, אבל למעשה היא לא מצליחה להבחין בין מה מיטיב איתה ומה לא מיטיב איתה. למעשה, היא כל הזמן מבחינה בכך שגבריאל תמיד מיטיב איתה, אבל היא מבלבלת בין אהבה מיטיבה ובין ריגוש. האהבה של מישהו שמקבל אותה כמו שהיא, ושמביאה איתה בטחון, מתפרשת אצלה כ"לא מספיק טובה עבורה" ושהיא צריכה מישהו "שיאלף אותה". לעומת זאת האשליה של אהבה מרגשת סוחפת אותה, בגלל הריגוש והסכנה, אך למעשה היא מבינה בתוכה שאדם כזה מביא איתו כאוס ולא מיטיבה איתה. היא מבינה שמשהו לא טוב קורה לה, אבל לא יודעת מה לעשות אחרת..

ספויילר: רק אגיד שהיא עוברת תהליך בעקבות אירועים שקורים בסיפור, ומצליחה לבסוף להבחין בטוב שמונח מולה. אבל שוב, היא מסוגלת להכיר בכך רק כשיש איום שהוא יעזוב. פחד הנטישה שלה, שממשיך לנהל אותה, לבסוף מאפשר לה לקחת גם את הטוב, ולא רק את הרע.

אני מצרפת פה ציטוטים נבחרים שריגשו אותי בספר:

בת-שבע לבולדווד שמבקש ממנה להתחתן איתו: "נראה לי מר בולדווד, שאף על פי שאני מכבדת אותך מאוד, אין בלבי הרגשה שהיתה נותנת בידי הצדקה להיענות לבקשתך".
תגובת בולדווד לבת-שבע: "חיי הם נטל בלעדייך, קרא בקול נמוך, "אני רוצה שתתני – אני רוצה שתתני לי לומר לך השכם והערב אני אוהב אותך!"
אני ממש נרעשת מהשיחה הזאת – בעיני בולדווד קצת אוטיסט. הוא לא מבין שלאנשים יש רגשות שונים משלו ולא אכפת לו בכלל. הוא רק מנסה לכפות עליה להיות שם כדי שהוא יוכל להינות מהעובדה שהיא איתו. בכלל לא אכפת לו מה היא מרגישה.

בת שבע חושבת לעצמה אחרי השיחה: "טוב לב הוא כל כך, וכל-כך רחוק מעצמו, שהוא מציע לי כל מה שארצה". והסופר כותב "אבל אם טוב-לב היה האיכר בולדווד, או היפוכו של טוב-לב, לא מתוך טוב-לב פעל כאן. הקרבות נדיבות מאין כמוהן של אהבות צרופות מאין כמוהן אינן אלא מילוי תאוה, ואין בהן כל נדיבות."
ואני אומרת לו תודה! תודה על הפרשנות חסרת הפשרות על מעשיו של בולדווד.

"בני אדם רגישים, נוח להם לשאול: "אני גרמתי?", ולא לחשוב מחשבה אובייקטיבית שקולה."
הציטוט הזה הוא של המחבר עצמו. אהבתי את הפרשנות העמוקה על אנשים רגישים, והנטיה להאשמה עצמית שמעוורת ומונעת בחינה אובייקטיבית של המצב, כולל מה עובר על אנשים אחרים.

בת-שבע על בולדווד: "מין איש יציב הוא בדרכו הפרועה, שתדעי לך. זה טוב מלהיות אדם פרוע לפי דרכו היציבה – ויש כאלה. חוששת אני שאני עצמי כך אני."
אהבתי את ההגדרה – אדם פרוע בדרכו היציבה. גם אני מזדהה עם התיאור הזה. אני חושבת שהיא התכוונה לאי-שקט שיש בתוכה.

חלקים משיחה בין בת-שבע למשרתת/בת-לוויה שלה, לידי:
לידי לבת-שבע: "אני לא יודעת מה לומר מיס," אמרה לידי ופרצה בבכי. "כשאני אומרת לא, את לא מאמינה לי, וכשאני אומרת כן, את מתנפלת עלי בכעס!". בת-שבע ללידי: "זכרי לידיה סמולברי, אם תאמרי במקום כלשהו מילה אחת ממה שאמרתי לך מאחורי הדלת הסגורה הזאת, לא אבטח בל עוד ולא אוהב אותך ולא אחזיק אותך אצלי עוד רגע אחד – אפילו רגע אחד!". "לא אומר כלום" אמרה לידי מתוך הדרת-כבוד נשית מגודל קטן. "אבל אני לא רוצה להישאר אצלך. וברשותך אלך לי בתום הקציר, או עוד השבוע, או היום… אני לא רואה את עצמי ראויה שירדו ויסתערו עלי לחינם!" אמרה האישה הקטנה ברוב גדלות. 
"לא, לא, לידי, את חייבת להישאר!" אמרה בת-שבע וצנחה מיהירות לתחנונים באי-עקביות גחמנית. "אל תשימי לב שאני בהתקף עכשיו. לא משרתת את לי – בת לויה את לי. אוי לי, אוי לי – אינני יודעת מה אני עושה מזמן שכאב הלב המדכא הזה מעיק עלי ושוחק אותי כל-כך! מה יהיה עלי בסופי! ודאי אסתבך בצרות עוד ועוד! לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא נגזר עלי למות בבית מחסה לעניים. אין לי הרבה ידידים בעולם, אלוהים עדי". 
"לא אומר כלום! ולא אעזוב אותך!" התייפחה לידי ונדחפה להגיע אל שפתיה של בת-שבע ולנשק לה. וזו נשקה בת-שבע ללידי והכל שב על מקומו בשלום.
לידי לבת-שבע: "וגבירתי היקרה, הלא לא תציקי לי ולא תתנפלי עלי עוד, נכון? כי נדמה שבאותה השעה את מתרוממת גבוה כמו אריה, וזה מפחיד אותי. תדעי לך נראה לי שהיית יכולה להתמודד עם כל גבר כשאת באחד ההתקפים שלך." "בשום פנים לא! כך נראה לך?" אמה בת שבע וצחקה צחוק קל, אבל באמת ובתמים נבהלה מעט מתמונה אמזונית זו של עצמה.

דרמה שלמה יוצרת בת-שבע עם רגשותיה המתפרצים. בדרך היא רומסת את לידי הנאמנה. ולידי, שלא סבלה מילדות קשה, יודעת שעוברים את הגבול שלה. היא לא תסכים ליחס כזה. ובת-שבע חוזרת בה ומתנצלת (חבל ששרה נתניהו לא לומדת ממנה על כנות-עצמית ואיך להתמודד כשאת רומסת אנשים שעובדים אצלך…). בת-שבע לא מודעת לפגיעה שהיא יוצרת עם הדרמה שלה. היא מוצפת בעצמה. אין לה עם מי להתייעץ על הדברים החשובים בחייה והיא משתמשת במשרתת כדי לסדר את המחשבות שלה. אני רואה אותה עם הרבה חמלה…

בת-שבע אומרת לבולדווד:" אתה תולה בי יכולת גדולה מדי לאהוב. אין בי חצי החום הטבעי שנדמה לך שיש בי. ילדות לא מוגנת בעולם קר הצליפה וגירשה את הרוך מתוכי".

וואו! איזה תובנה! אין מלים.

"אין לי נפש חיה בעולם להילחם את מלחמותי, אבל אין נוהגים בי רחמים. ובכל זאת, אפילו אלף מכם לועגים לי ודוברים בי סרה, לא אתן בשום פנים שידכאו אותי!"

עוד וואו… כמה חזקה היא מנסה להיראות, מתוך המקום החלש כל-כך של החסך בהורים.

בת-שבע על עצמה מול טרוי: "אינני מבקשת לי הרבה, צדק בלבד – ולא עוד! אה! היו ימים שהרגשתי שלא אסתפק אלא בכבוד שאין למעלה ממנו מהבעל שאבחר לי. והיום כל דבר שאינו מגיע עד אכזריות יניח את דעתי. כן! לידי כך הגיעה בת-שבע העצמאית ומלאת החיים!"
בת-שבע (בניגוד ללידי), כן עברה ילדות קשה, ומוכנה לספוג התעללות. היא לא מרגישה שמגיע לה יותר, למרות הביקורת שיש לה על עצמה. לשמחתי, לאט לאט ההבנה מחלחלת אליה שמשהו פה לא טוב לה. שאולי מגיע לה יותר.

ולמי שהגיע/ה עד כאן, ממליצה לקרוא כמובן, על אף השפה המעייפת 🙂 ראיתי שיש גם סרט, מקוה למצוא איך לצפות בו 🙂

האם את אדם רגיש מאוד?

האם את אדם רגיש מאוד? רגישות גבוהה נובעת ממערכת עצבים רגישה, ומתבטאת ברגישות גבוהה לרעשים, גירויים, תחושות גוף ועוד. יש לה גם משמעות רגשית שמתבטאת ברגישות גבוהה לאנרגיה וצרכים של אחרים. המונח "אדם רגיש מאוד" ( HSP – Highly Sensitive Person) נטבע על ידי ד"ר איילין ארון בספרה אדם רגיש מאוד. מדובר בשיעור אוכלוסייה העומד על כ-15% עד 20% אשר להם תכונת הרגישות הגבוהה. זוהי תכונה נורמלית מולדת, אשר לה יתרונות וחסרונות. למשל ביתרונות ישנה מודעות גבוהה לדקויות בסביבה, ואינטואיציה גבוהה. בחסרונות ישנה למשל נטיה להצפת רגשות ביתר קלות כשנמצאים בסביבה מרובת גירויים.

המאפיינים העיקריים של אנשים רגישים מאוד:

* מוצפים מהר יותר מאנשים אחרים – כלומר יפגינו תגובה ריגשית, נפשית ופיזית עזה לגירויים פנימיים (מחשבות) או חיצוניים (סביבתיים או חברתיים)
* עיבוד של כל דבר לעומק ורצון עז להצליח בכל כבר בפעם הראשונה.
* יכולת לדעת מה האחר צריך כדי להרגיש בנוח.
* רגישות לגירויים עדינים – כמו רעשי רקע, פתקיות בבגדים, בד לא נעים, תפרים ועוד.
* אינטואיציה גבוהה.

למי שרוצה ללמוד קודם על הנושא לעומק, אני ממליצה לקרוא את הספר "אדם רגיש מאוד", ו"ילד רגיש מאוד" מאת ד"ר איילין ארון. את יכולה גם למלא את השאלון שדרכו אפשר ללמוד האם את אדם רגיש מאוד – https://www.stillwaters.co.il/hsp/hsp-test/.

ואיך הילדות משפיעה על ילדים רגישים מאוד? מוזמנת לקרוא בעמוד החדש http://sheliporat.com/highly-sensitive-person/

השראה

אז מה נותן לי השראה להמשיך בתהליך של שינוי? 
אני שמה לב שבתוך התהליך של שינוי, של שינוי וצמיחה, יש לי ימים של אופטימיות ותחושה שהכל משתנה לטובה, ויש ימים שהדפוסים משתלטים, וייאוש מחלחל. תחושה שכלום לא עוזר. שבסוף הכל נשאר אותו דבר. הנה שוב נפלתי לבור המוכר.

אבל, אז מתחיל האור לבצבץ. כי היום אני כבר שונה. אני לא כמו שהייתי. וגם אם נפלתי, אני יודעת מה לעשות. אני קמה, ומעודדת את עצמי. ומחליטה להמשיך. כי אין דרך חזרה. את מה שכבר למדתי, אני לעולם לא אשכח. ואת הימים הטובים שיש לי,אי אפשר לקחת ממני. ואם יש רגעים של נפילה, אני זוכרת שיש גם רגעים של סיפוק גדול. של הצלחה. ואז הנפילה, שפעם אולי יכלה להמשך שבועות, נמשכת שעות ולפעמים אפילו דקות. ואני קמה ומנסה שוב.

אני מביאה פה שיר שהיכרתי דרך אחת המורות בדרך שלי. שיר על העליות והמורדות שאנחנו חוות בדרך לשינוי. זאת דרך לא פשוטה שדורשת הרבה מודעות ועבודה קשה, אבל אני מאמינה שבסופה יש שיפור אמיתי.

השראה / הבור (שיר טיבטי)

אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני עוקף אותו.

אני הולך ברחוב אחר.

**************** **************** ******************* 
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על השלבים האפשריים בדרך לשינוי

שקרים קטנים, למה הם קורים?

יצא לך לתפוס את עצמך פעם בשקר? לא משהו גדול. מין סילוף קל של העובדות. לא בנושא חשוב, ככה סתם. חברה שואלת אם תוכלי להיפגש מחר ואת ממציאה סיבה למה לא? ואז, קרה שחשבת לעצמך פעם – למה לא אמרתי את הסיבה האמיתית?

אז תדעי שאת לא לבד. האמת שקראתי על זה בספר, שיש תכונה כזאת לנשים שגדלו באוירה ביקורתית בבית, או בבית שיש בו בעיות שעליהן "לא מדברים". אבל ישר אמרתי לעצמי – טוב, זה לא קשור אלי. זה ממש לא אני. אבל חזרתי לסעיף הזה שוב ושוב – "משקרות כאשר זה יהיה קל באותה מידה לומר את האמת". ואז התחלתי לשים לב שיש בזה משהו.

לשקר, זאת פעמים רבות חלק מהמציאות בבית שבו יש בעיות אבל לא מדברים עליהן. לעתים זה דפוס שנוצר כדי להמנע מלהתמודד עם מציאות לא נעימה בבית – מחפים, ממציאים תירוצים, מתעלמים מהבטחות ועוד. אלה לא "שקרים" קשים, אלא יותר סילוף ושינוי קל של המציאות. למעשה השקר הגדול מכולם הוא ההכחשה של הבעיה במשפחה. כולם מנסים להתנהג כאילו הכל בבית בסדר, וסך הכל החיים פה נורמליים. על הבעיות נדיר שמדברים באופן שקוף וישיר. פעמים רבות בני המשפחה הבריאים מחפים על האדם עם הבעיה. כילדה ייתכן ולמדת לשקר כדי לחפות על כך שאת מתביישת להביא חברים הביתה, אבל לא אמרת את הסיבה האמיתית, ולמדת להמציא תירוצים כחלק מהנורמה.

ייתכן שכילדה גדלת בסביבה ביקורתית מאוד, והתגובות הביקורתיות מנעו ממך לעתים לספר את האמת כמו שהיא. וגילית שאם קצת תשני את העובדות, לא יבקרו אותך כל כך. אלה תמיד שקרים קטנים, ורוב הזמן אמרת אמת והיתה לך תדמית של דוברת אמת, אז האמינו לך. למרות שפעמים רבות אמירת האמת נחשבת לכאורה כערך חשוב במשפחות כאלה, כילדה בוודאי ראית שאין זה כך במציאות ושההורים שלך לא תמיד מתכוונים למה שהם אומרים. ואז האמת כבר מאבדת מהמשמעות שלה.

אבל, למעשה, אם מתבוננים בזה לעומק, אין יתרון אמיתי בשקר, זהו רק דפוס או הרגל שנותר מהילדות. כאישה בוגרת בוודאי היית מעדיפה לסגל דפוס של אמירת האמת. את עשויה למצוא את עצמך מסלפת את המציאות בדברים קטנים, לא מספרת על בגד חדש שקנית או משנה את סדר האירועים כדי שהדברים ייראו כאילו לא היתה לך ברירה אלא לעשות את מה שעשית, במקום לקחת אחריות על הבחירות שלך.

מאוד יכול להיות שהשקר הוא אוטומטי, ואת לא ממש בוחרת בו, וגם שבמציאות הנוכחית אין באמת סיבה לפחד. האם בדיעבד את מוצאת את עצמך מתחרטת, אך לא יודעת איך לסגת מהשקר ולא ממש מבינה למה בכלל שיקרת? לפעמים מושקעת המון אנרגיה בלתחזק את השקר, ולזכור מה אמרת למי.

חשוב להבין את הקשר בין הילדות שלך ובין הנטיה לסלף את המציאות. זה עוזר לסגת מהשקרים ולהתחיל לומר את האמת כמו שהיא, כאשר תביני ששיקרת לא מכוונה רעה אלא בגלל פחד שטבוע בך מהילדות. זה אפשרי לשנות את הדפוס הזה לאט לאט. אפשר להתחיל מלתקן שקרים שכבר נאמרו. להתנצל, ופשוט להגיד את האמת. זה נעים 

לקריאה נוספת על התכונות של נשים שגדלו בבתים שלא תפקדו רגשית: http://sheliporat.com/traits/

עקבי אחרי בפייסבוק