מה זה אומר לגדול עם הורה נרקיסיסט?

אני מזכירה באתר לא פעם את המושג "הורה נרקיסיסט". לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את המושג הזה שנתקלתי בו במספר הרצאות בהקשר של הורים לא מתפקדים. למדתי עוד על הנושא, ועל כך אני מספרת כאן. בסיום העמוד אני נותנת את החוויה והפרשנות מהזוית האישית שלי. לבסוף אני מפנה לעמוד עם התוויה של הדרך כדי לצאת ממעגל הנרקיסיזם הבין דורי.

חשוב לי גם להוסיף שהורה נרקיסיסט הוא גם בדרך כלל הורה לא בוגר רגשית. לא כל הורה שאינו בוגר רגשית הוא נרקיסיסט. אבל הרבה מהתכונות מאוד דומות והחוייה של הילדים היא הרבה פעמים מאוד דומה.

אז מה זה הורה נרקיסיסט?
תמיד חשבתי שבמושג "נרקיסיסט" מדובר באנשים שמרוכזים בעצמם ומאוהבים בעצמם. משהו כזה כמו שיגעון גדלות שבו האדם בטוח שהוא הכי נהדר בעולם. עם הקריאה הבנתי שיש לדבר הזה יותר צדדים. יש נרקיסיזם בריא, ויש הפרעת אישיות נרקיסיסטית ובה יש פן של קורבנות. הבנתי שאדם יהפוך לבעל תכונות נרקיסיסטיות אם גדל בתנאים מסויימים, וכן אם מפתח התמכרות.

ואז הבנתי למה אני כל הזמן נמשכת לנושא הזה. אמא שלי היתה מכורה. כשאדם מכור לסמים או אלכוהול, הוא מפתח תכונות של אדם נרקיסיסט. אני חושבת שהיא היתה עם התכונות האלו עוד לפני ההתמכרות, פשוט בגלל הבית שבו היא גדלה. לא היתה לה היכולת להעניק לילדים שלה את מה שהורה אמור לתת לילדים. לא היתה לה היכולת לאמפתיה והכלה, היא לא באמת יכלה לדאוג לצרכים שלנו – בקושי הצליחה לדאוג לעצמה.

הבנתי גם שאמא שלי היתה לא בוגרת רגשית. גם לפני שהיתה אלכוהוליסטית, היא בעצם מעולם לא התבגרה. וזה השפיע מאוד על היכולת שלה לתקשר בצורה בוגרת, או לטפל בילדיה ממקום מכיל, אמפתי ובוגר.

אז במה מדובר בעצם? הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. הנרקיסיזם הבריא מאופיין באהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפטיה. לעומת זאת, בהפרעה הנרקיסיסטית האדם מרוכז אך ורק בעצמו, וחסר אמפטיה לאחרים.

איך מזהים הורה נרקיסיסט?
בהרצאתו על הורים נרקיסיסטים, מציין ג'רי וויז כי אנשים שואלים את עצמם למה הם אף פעם לא מרגישים שאוהבים אותם ללא תנאים, ולמה הם מרגישים שהם בעצמם לא יודעים לאהוב בלי תנאים. הם לא יודעים מה זה לאהוב בעצם. פעמים רבות הם חשים שלמרות שהמשפחה שבה גדלו נראית נורמלית – לא היתה התמכרות או מחלה, הם לא מבינים למה הם נמשכים לאנשים נרקיסיסטים? ולרוב הסיבה היא שההורים היו נרקיסיסטים. הם לא חייבים להיות אלכוהוליסטים או בעלי מחלה ברורה, ייתכן ופשוט גדלו בבית עם הורים נרקיסיסטים בעצמם.

אז איך מזהים הורים נרקיסיסטים? על-פי ג'רי וויז, לרוב אלמנט הבושה מאוד דומיננטי אצל אנשים כאלו. יש אצלם תחושה של ערך עצמי ותחושת עצמיות מזוייפות. נרקיסיסטים נראים כאילו הם מצליחנים ואוהבים את החיים שלהם, אבל למעשה הם רק נראים כך, ובעצם יש להם ערך עצמי נמוך. הם משליכים את הבושה ואת הבעיות שלהם לאחרים: בני זוג, חברים ולילדים שלהם. ההעברה תיעשה תמיד באופן ששם אותם במרכז, והביקורת תהיה תמיד כלפי אחרים. הילדים גדלים בתחושה שהם לעולם לא יכולים להיות טובים כמו ההורים.

ההורה הנרקיסיסט מפגין תדמית שבה הוא מאוד חסר בושה כלפי חוץ, אבל בעצם הוא מאוד רגיש לבושה מבפנים. כדי להסתיר את הבושה הוא יוצר דינמיקה של עליונות, הקטנה, בוז, קנאה, כעס ואביוז כלפי אחרים. הורים נרקיסיסטים חשים שהכל מגיע להם, ואם משהו לא קורה כמו שהם רוצים, הם מרגישים חסרי כוח ובושה עמוקה, ואז עולה זעם של תינוק, שמרגיש כמו זעם מאוד לא בוגר. כמו ילד קטן שכועס כשהעולם לא מתנהג כמו שהוא היה רוצה. ההורה הזה הוא לא אמפטי, לא מזהה רגשות של אחרים, ויכול להשתמש בילדיו כדי להאדיר את עצמו, תוך התעלמות מהרגשות שלהם. הורים נרקיסיסטים לא מבינים למה הילדים, ואנשים בכלל, לא עושים מה שהם מבקשים. לא מבינים שיש לאנשים אחרים רגשות. ישנה סקאלה שנעה בין אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית וכאלה שיש בהם רק תכונות של נרקסיזם. אבל בכל מקרה יש השפעות דומות על הילדים של הורים כאלה.

במאמר "כקול קורא במדבר מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית" כותבים מנשה כהן ואלי פראשה כי לפי אלכסנדר לואן, הנרקיסיסט מתכחש לעצמי האמיתי שלו ובניגוד לאמונה הרווחת, נרקיסיסטים אינם אוהבים אף אחד וגם לא את עצמם, והם בונים מסכות שמסתירות את קהותם הרגשית [1985/1997, Lowen]. לואן מדבר על נרקסיזם כתופעה שניזונה גם מהשפעות תרבותיות ששמות דגש על איך נראים ומופיעים, איזה רושם יוצרים ולא איך מרגישים, על שליטה וכוח ועל התמקדות באינטרס האישי.

עוד הם כותבים כי הורה נרקיסיסט הוא הורה שמרוכז בעצמו ובצרכים של עצמו, בצורה שלא מאפשרת לו להיות פנוי לראות את הצרכים של הילדים שלו. הורה נרקיסיסט לא חייב להיות כזה תמיד. הוא יכול להפוך להיות נרקיסיסט בגלל התמכרות לאלכוהול או סמים, או עקב מחלה או קושי כרוני אחר. מציאות זאת גורמת לאדם להתנהג בדפוסים נרקיסיסטים. אדם מכור הוא לחלוטין מרוכז בעצמו ובצורך שלו – החומר הממכר. הצרכים של האחר פשוט לא קיימים בשבילו.

איך מושפע הילד של הורה נרקיסיסט?
במאמרם כותבים מנשה כהן ואלי פראשה: ילדים הגדלים במשפחה בה ההורים מרוכזים בעצמם סובלים מחסכים רגשיים שיכולים לפגוע בהתפתחותם הנפשית הנורמלית. מוצאים אצלם חוסר יכולת לשים לב לעצמם, למצוא את קולם האישי ולדאוג לעצמם. מצב זה יכול להתהוות על רקע הפרעת אישיות של אחד או שני ההורים, אגוצנטריות, מחלה או נכות גופנית, או שימוש בסמים או אלכוהול של אחד או שני ההורים. עוד הם כותבים: "אנו מאפיינים כאן מצב זה כפצע נרקיסיסטי אצל הילדים, לא בהכרח אצל כל הילדים, ומדברים על מגמה, בה ילדים, אחד או יותר, במשפחה הופכים לנשאים של "האין" הנרקיסיסטי במשפחה, אותו חסר בתשומת לב, בהכרה, בהכלה ובמקום משל עצמם אצל ההורים."

במאמר עוד הם מציינים שמאחורי הפגנת ההורות הזאת יש היפוך תפקידים ביחסי הורה-ילד. ההורה תובע לעצמו למעשה את המקום של הילד שבמרכז תשומת הלב. כך מתפתח הילד ההורי עם פצע נרקיסיסטי שלומד לא להקשיב לעצמו, או להרגיש אשמה כשהוא עושה זאת, ולעולם נותר חלוק בתוכו לגבי סדר העדיפויות ביחסים עם ההורה.

אהבה מותנית
בהרצאתו  Narcissistic Parents Create Codependents של רוס רוזנברג (Ross Rosenberg), פעמים רבות ההורה הנרקיסיסט רוצה להעניק לילד ילדות אחרת ממה שהוא חווה, אבל הם פגומים בצורה שאינה מאפשרת להם לבצע את זה. ההורה הנרקיסיסט הוא למעשה הורה פגוע בעצמו, אשר מזניח את הילד ולא ממלא את צרכיו. הילד לומד מאוד מוקדם איך לגרום להורה להיות שמח. הוא לומד לא לבכות הרבה, להצחיק. הוא מסתגל. הילד לומד שהורה מרוצה דואג יותר לילדיו, מרגיש טוב יותר ומסוגל יותר לאהוב את הילד. הילד הרגוע שלא בוכה וישן היטב וגורם להוריו להרגיש טוב יותר עם עצמם. הוא מגשים להם את הפנטזיה של מה זה להיות הורה.

הבעיה אצל הילד שגדל בצורה כזאת נוצרת בגלל שהאהבה הזאת היא מותנית. הילד מבין שהוא יקבל מה שהוא צריך רק כשהוא מתנהג בצורה מסויימת. הילד הזה לומד לפתח רדאר למצבי רוח כדי להתנהג נכון עם ההורה. רק ככה מטפלים בו כראוי. הוא לומד לא להיראות נזקק, מפתח כשרון בהמנעות מטריגרים להורים. הילד מבין מהר שזה לא בטוח בשבילו להיות פשוט מה שהוא. כל הילדים זקוקים לזכות להיות מה שהם, אבל הילד הזה לומד שאם הוא לא מרצה את הוריו הוא סובל מהזנחה ונטישה.

ילדים אלה הופכים לשחקנים מעולים, עושים את עצמם שמחים כשהם לא, מסתירים רגשות שליליים כמו כעס, עצב, קנאה. הם מקשיבים כשהם רוצים לדבר, הם תמיד יהיו השופטים הניטרליים, הם שולטים ברגשות ולומדים להדחיק רגשות. מה שקורה בתוכם זה תהליך שאומר: אם מבטאים רגשות – וזה מביא להזנחה – אז אני לומד שלא כדאי. אפשר לזהות את הילד שכל הזמן מסתכל על ההורה לפני שמעז לעשות משהו. ילדים אלה לומדים לשמר תדמית של ילד פנטזיה, תמיד רגוע, תמיד שמח, לא צריך כלום, לא רוצה כלום. הם לומדים להראות רגועים כשהם פוחדים ושמחים כשהם כועסים. לומדים איך לעשות ושיאהבו אותם תמיד. הם נראים מאוד אחראים, משבחים אותם על העצמאות שלהם ושהם עוזרים לכולם במשפחה.הם מקבלים מחמאות על הבגרות שלהם ומנסים להיות עצמאים בגיל צעיר, ולצפות פחות מההורה, כי ככה אוהבים אותם יותר.

ההישרדות שלהם דורשת להיטמע ברקע, לא לבלוט. הם מחליטים מתי להיראות ומתי לא. פעמים רבות הם יהיו תלמידים טובים ומצליחים בבית הספר, אבל בעצם זה רק בשביל ההורים. ככה הם מקבלים התייחסות חיובית. הם לא יכולים להיות עצמם. מה שקורה שהילדים האלה מתבגרים לפני הזמן. הבגרות המוקדמת הזאת אינה טבעית. בסופו של דבר הילד מקריב את הילדות כדי לרצות את ההורים. כשהילד מתבגר הוא הופך להורה של ההורה. יש חילוף תפקידים. הם לומדים איך לעזור להורים לא להתרגז.

הילד גדל להיות בוגר שאוהב אהבה ללא תנאי את אלה שאוהבים אותו באהבה מותנית. לומד את היתרונות בלהיות חסר צרכים, בשליטה ברגשות, ומרגיש בטחון סביב אנשים שמרוכזים בעצמם. למשל, מוצאים את עצמם היחידים שמצליחים למצוא חן ולתקשר עם המרצה הכי נרקיסיסט ומרוכז בעצמו באוניברסיטה. הילד גדל להיות אדם שלא יודע מה לעשות עם אנשים שאינם אנוכיים או נצלנים. בעיניהם זאת אנוכיות לבקש מה שהם צריכים. הם מתגאים בתכונות האלה שלהם. הם נעשים חברים נהדרים לנרקיסיסטים.

רגע, ומה איתי?
אז זהו, שזה מורכב… ברגע שהפכתי לאמא יש לי שתי חוויות שונות: הזכרונות והחוויות שלי כבת לאמא נרקיסיסטית, ומצד שני החוויות שלי כאמא בעצמי, והתחושה שאני בעצמי לפעמים מתנהגת כמו אמא נרקיסיסטית. זה מבלבל. ומפחיד.
מהצד של החוויה שלי כילדה, אני מבינה היום שאמא שלי פשוט לא היתה פנויה לראות אותי באמת. הרגשתי את זה כילדה, אבל זה התפרש אצלי כ"אני משעממת אותה". תמיד הרגשתי שדווקא אני, "הילדה הטובה" הכי משעממת אותה. היום אני מבינה שזה כי היא לא ראתה שום דבר אצלי שהיא יכולה "להציל" ובכך להרגיש אמא טובה. לא היו לי בעיות, תמיד אצלי הכל היה בסדר (כלפי חוץ) והיא הרי נמשכה לאנשים עם בעיות. את כל ילדותי השקעתי בלנסות לגרום לה להרגיש אמא טובה. ובסוף הרגשתי כישלון חרוץ. בגיל 14 הוחלט שאעבור ללמוד בפנימיה, ואני נשארתי עם חוויה שנטשתי את אמא שלי. בסוף אני נטשתי אותה. מעולם לא עלה על דעתי שהיא זאת שנטשה אותי. מעולם עד עכשיו…

לגבי החלק השני, ההבנה שלאמא שלי היו תכונות נרקיסיסטיות מאוד עזרה לי להבין גם התנהגויות שלה וגם התנהגויות שלי שאימצתי ממנה. מה שבילבל אותי לאורך הדרך היה ששמעתי הרצאות בנושא, ובהן תמיד פנו אל האדם שנפגע מההורה הנרקיסיסט, הסבירו איך להימנע ממגע עם אנשים נרקיסיסטים ואיך לצאת ממערכות יחסים כאלה. שוב ושוב הסבירו למה אין טעם לדבר עם האדם הנרקיסיסט ולנסות להראות לו שזאת הבעיה שלו כי התכונה הבולטת של הנרקיסיסט היא שהוא לעולם לא יפנה לעזרה. הוא לעולם לא יכיר בכל שיש לו בכלל בעיה – הבעיות הן תמיד של אחרים. אבל מה שהפריע לי זה שכאשר קראתי על הורים נרקיסיסטים הרגשתי שהרבה מהתכונות האלו – יש בי! אני גם מתנהגת כמו אמא נרקיסיסיטית לפעמים. אני גם חווה התקפי זעם נרקיסיסיטים שנובעים ממקום של אגו פגוע וחוסר הבנה של למה לעזאזל לא משתפים איתי פעולה ועושים מה שאני רוצה? ממקום מאוד לא אמפתי. אז מה קורה פה? אני נרקיסיסטית? אז איך זה שאני מבלה את רוב חיי הבוגרים בחיפוש עזרה ובתחושת אשמה תמידית? זה לא מסתדר עם הפרופיל של הנרקיסיסט.

אז מה עכשיו?
לאט לאט גיבשתי לי הבנה משלי את הנושא. הבנתי שיש סקאלה. שיש התנהגויות שנובעות מחסך נרקיסיסטי. שזה לא אומר שאני אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית. הבנתי גם שיש סיבות לכך שאני מתנהגת כמו אמא שלי – שזאת אולי הדרך שלי להרגיש קירבה אליה, כי לא היתה לי שום דרף אחרת להיות קרובה אליה. למדתי קצת להיות בחמלה כלפי עצמי. לשים לב שכאשר אני מופעלת כי לוחצים לי על מנגנון הבושה, אני הופכת להיות ילדה קטנה בהתקף זעם נרקיסיסטי. שאני חוזרת להיות במקום שלא סיים להתפתח בילדות. שלא קיבלתי מקום ואישור כשביטאתי רגשות שליליים. אני עדיין חוקרת עם עצמי את הנושא הזה. אני עדיין לומדת כל יום מה מפעיל אותי, מתי אני מגיבה ממקום של החסך הזה, ואיך למלא את החלל במשהו אחר שירגיע אותי. איך לדבר עם עצמי ולשקף לי את מה שקורה לי כדי לא להיבהל מעצמי. אני לומדת מיינדפולנס כדי לשים לב מתי זה קורה וללמוד איך לעצור את "הרכבת". לא תמיד זה עובד. אני עדיין משתגעת לפעמים כשלא משתפים איתי פעולה. כשמסרבים להסכים עם מה שאני רוצה שיגידו. אבל אני קצת יותר יודעת לזהות מתי זה קורה ופחות להאמין לזה. זה כנראה תהליך של חיים שלמים…

בעמוד איך גדלים מילדות להורה נרקיסיסט? אני מספקת התוויה של הכלים שעוזרים לצאת מהמעגל הנרקיסיסטי ואילו כלים כדאי לרכוש כדי לעבור הגדרה בריאה של העצמי שלנו.

< חזרה ליציאה מהכחשה להבין את ההשפעות של הילדות >

מקורות

מה עוד באתר?
בתפריט למעלה תוכלי להגיע לעוד המון נושאים ומאמרים שעוסקים בבית בלתי מתפקד ואיך אפשר לצאת מהכחשה ולהחלים. אפשר להתחיל מהעמוד השלבים בדרך להחלמה.