מחבר: שלי פורת

האם את אדם רגיש מאוד?

האם את אדם רגיש מאוד? רגישות גבוהה נובעת ממערכת עצבים רגישה, ומתבטאת ברגישות גבוהה לרעשים, גירויים, תחושות גוף ועוד. יש לה גם משמעות רגשית שמתבטאת ברגישות גבוהה לאנרגיה וצרכים של אחרים. המונח "אדם רגיש מאוד" ( HSP – Highly Sensitive Person) נטבע על ידי ד"ר איילין ארון בספרה אדם רגיש מאוד. מדובר בשיעור אוכלוסייה העומד על כ-15% עד 20% אשר להם תכונת הרגישות הגבוהה. זוהי תכונה נורמלית מולדת, אשר לה יתרונות וחסרונות. למשל ביתרונות ישנה מודעות גבוהה לדקויות בסביבה, ואינטואיציה גבוהה. בחסרונות ישנה למשל נטיה להצפת רגשות ביתר קלות כשנמצאים בסביבה מרובת גירויים.

המאפיינים העיקריים של אנשים רגישים מאוד:

* מוצפים מהר יותר מאנשים אחרים – כלומר יפגינו תגובה ריגשית, נפשית ופיזית עזה לגירויים פנימיים (מחשבות) או חיצוניים (סביבתיים או חברתיים)
* עיבוד של כל דבר לעומק ורצון עז להצליח בכל כבר בפעם הראשונה.
* יכולת לדעת מה האחר צריך כדי להרגיש בנוח.
* רגישות לגירויים עדינים – כמו רעשי רקע, פתקיות בבגדים, בד לא נעים, תפרים ועוד.
* אינטואיציה גבוהה.

למי שרוצה ללמוד קודם על הנושא לעומק, אני ממליצה לקרוא את הספר "אדם רגיש מאוד", ו"ילד רגיש מאוד" מאת ד"ר איילין ארון. את יכולה גם למלא את השאלון שדרכו אפשר ללמוד האם את אדם רגיש מאוד – https://www.stillwaters.co.il/hsp/hsp-test/.

ואיך הילדות משפיעה על ילדים רגישים מאוד? מוזמנת לקרוא בעמוד החדש http://sheliporat.com/highly-sensitive-person/

השראה

אז מה נותן לי השראה להמשיך בתהליך של שינוי? 
אני שמה לב שבתוך התהליך של שינוי, של שינוי וצמיחה, יש לי ימים של אופטימיות ותחושה שהכל משתנה לטובה, ויש ימים שהדפוסים משתלטים, וייאוש מחלחל. תחושה שכלום לא עוזר. שבסוף הכל נשאר אותו דבר. הנה שוב נפלתי לבור המוכר.

אבל, אז מתחיל האור לבצבץ. כי היום אני כבר שונה. אני לא כמו שהייתי. וגם אם נפלתי, אני יודעת מה לעשות. אני קמה, ומעודדת את עצמי. ומחליטה להמשיך. כי אין דרך חזרה. את מה שכבר למדתי, אני לעולם לא אשכח. ואת הימים הטובים שיש לי,אי אפשר לקחת ממני. ואם יש רגעים של נפילה, אני זוכרת שיש גם רגעים של סיפוק גדול. של הצלחה. ואז הנפילה, שפעם אולי יכלה להמשך שבועות, נמשכת שעות ולפעמים אפילו דקות. ואני קמה ומנסה שוב.

אני מביאה פה שיר שהיכרתי דרך אחת המורות בדרך שלי. שיר על העליות והמורדות שאנחנו חוות בדרך לשינוי. זאת דרך לא פשוטה שדורשת הרבה מודעות ועבודה קשה, אבל אני מאמינה שבסופה יש שיפור אמיתי.

השראה / הבור (שיר טיבטי)

אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.

אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני עוקף אותו.

אני הולך ברחוב אחר.

**************** **************** ******************* 
אני מזמינה אותך לקרוא עוד על השלבים האפשריים בדרך לשינוי

שקרים קטנים, למה הם קורים?

יצא לך לתפוס את עצמך פעם בשקר? לא משהו גדול. מין סילוף קל של העובדות. לא בנושא חשוב, ככה סתם. חברה שואלת אם תוכלי להיפגש מחר ואת ממציאה סיבה למה לא? ואז, קרה שחשבת לעצמך פעם – למה לא אמרתי את הסיבה האמיתית?

אז תדעי שאת לא לבד. האמת שקראתי על זה בספר, שיש תכונה כזאת לנשים שגדלו באוירה ביקורתית בבית, או בבית שיש בו בעיות שעליהן "לא מדברים". אבל ישר אמרתי לעצמי – טוב, זה לא קשור אלי. זה ממש לא אני. אבל חזרתי לסעיף הזה שוב ושוב – "משקרות כאשר זה יהיה קל באותה מידה לומר את האמת". ואז התחלתי לשים לב שיש בזה משהו.

לשקר, זאת פעמים רבות חלק מהמציאות בבית שבו יש בעיות אבל לא מדברים עליהן. לעתים זה דפוס שנוצר כדי להמנע מלהתמודד עם מציאות לא נעימה בבית – מחפים, ממציאים תירוצים, מתעלמים מהבטחות ועוד. אלה לא "שקרים" קשים, אלא יותר סילוף ושינוי קל של המציאות. למעשה השקר הגדול מכולם הוא ההכחשה של הבעיה במשפחה. כולם מנסים להתנהג כאילו הכל בבית בסדר, וסך הכל החיים פה נורמליים. על הבעיות נדיר שמדברים באופן שקוף וישיר. פעמים רבות בני המשפחה הבריאים מחפים על האדם עם הבעיה. כילדה ייתכן ולמדת לשקר כדי לחפות על כך שאת מתביישת להביא חברים הביתה, אבל לא אמרת את הסיבה האמיתית, ולמדת להמציא תירוצים כחלק מהנורמה.

ייתכן שכילדה גדלת בסביבה ביקורתית מאוד, והתגובות הביקורתיות מנעו ממך לעתים לספר את האמת כמו שהיא. וגילית שאם קצת תשני את העובדות, לא יבקרו אותך כל כך. אלה תמיד שקרים קטנים, ורוב הזמן אמרת אמת והיתה לך תדמית של דוברת אמת, אז האמינו לך. למרות שפעמים רבות אמירת האמת נחשבת לכאורה כערך חשוב במשפחות כאלה, כילדה בוודאי ראית שאין זה כך במציאות ושההורים שלך לא תמיד מתכוונים למה שהם אומרים. ואז האמת כבר מאבדת מהמשמעות שלה.

אבל, למעשה, אם מתבוננים בזה לעומק, אין יתרון אמיתי בשקר, זהו רק דפוס או הרגל שנותר מהילדות. כאישה בוגרת בוודאי היית מעדיפה לסגל דפוס של אמירת האמת. את עשויה למצוא את עצמך מסלפת את המציאות בדברים קטנים, לא מספרת על בגד חדש שקנית או משנה את סדר האירועים כדי שהדברים ייראו כאילו לא היתה לך ברירה אלא לעשות את מה שעשית, במקום לקחת אחריות על הבחירות שלך.

מאוד יכול להיות שהשקר הוא אוטומטי, ואת לא ממש בוחרת בו, וגם שבמציאות הנוכחית אין באמת סיבה לפחד. האם בדיעבד את מוצאת את עצמך מתחרטת, אך לא יודעת איך לסגת מהשקר ולא ממש מבינה למה בכלל שיקרת? לפעמים מושקעת המון אנרגיה בלתחזק את השקר, ולזכור מה אמרת למי.

חשוב להבין את הקשר בין הילדות שלך ובין הנטיה לסלף את המציאות. זה עוזר לסגת מהשקרים ולהתחיל לומר את האמת כמו שהיא, כאשר תביני ששיקרת לא מכוונה רעה אלא בגלל פחד שטבוע בך מהילדות. זה אפשרי לשנות את הדפוס הזה לאט לאט. אפשר להתחיל מלתקן שקרים שכבר נאמרו. להתנצל, ופשוט להגיד את האמת. זה נעים 

לקריאה נוספת על התכונות של נשים שגדלו בבתים שלא תפקדו רגשית: http://sheliporat.com/traits/

עקבי אחרי בפייסבוק

למה לי תקשורת מקרבת?

תקשורת מקרבת. לקח לי זמן להסכים ללמוד על הנושא הזה. בהתחלה השם הרתיע אותי (יש שקוראים לה "שפת הג'ירף" או "תקשורת לא-אלימה"). אבל ברגע שהתעמקתי, מהר מאוד התאהבתי. משהו בעקרונות של השיטה הזאת הרגיש לי כמו לבוא הביתה. בית שמעולם לא היה לי קודם. כאילו מישהו הבין בדיוק מה חסר לי בחיים…

התחלתי לחשוב – מה כל כך "עושה לי" את זה בשיטה הזאת? למה אני ישר מרגישה בבית? מה הסיבות שהשיטה הזאת כל כך מתאימה לי? או בכלל, לנשים שגדלו בבית שבו היתה תקשורת מרחיקה, של מניפולציות והאשמות?

1. התמקדות בצרכים – כשהיינו ילדות, בהרבה בתים היה חוסר הקשבה לצרכים של ילדים. שמתי לב שעצם ההבנה שהתנהגות לא נעימה אצל ילדים ואנשים בכלל, זה כי משהו קרה, יש צורף שלא קיבל מענה, מאוד עוזרת לפתח מודעות עצמית.זה עוזר לי לפתח מערכת יחסים אינטימית יותר עם עצמי. להכיר את עצמי באמת ולהבין מה מניע אותי.
2. התמקדות ברגשות – רוב חיי לא ידעתי לזהות את הרגשות שלי. לא הייתי מודעת למנעד הרחב האפשרי של רגשות. ההתמקדות בזיהוי רגשות, ההגדרה של איזה רגשות יש בכלל, כל אלה מפתחים מודעות עצמית.
3. שפה חדשה – פעמים רבות שמתי לב שאני מנסה לשלוט בסביבה על-ידי שפה מניפולטיבית, פשוט כי זה מה שהכרתי. ככה דיברו איתי מאז ומעולם. שפת התקשורת המקרבת נוגעת בדיוק בדרך ללמוד איך לבטא צורך ובקשה, בלי האשמות וללא מניפולציה. זה לא מספיק לדעת איך אני לא רוצה להתבטא – חשוב לי ללמוד איך כן.
4. פתרון קונפליקטים – שמתי לב שיש לי, ולהרבה אנשים, נטיה לברוח מקונפליקטים, או לנסות להתאים את עצמי לצרכים של אחרים במטרה להמנע מקונפליקט. התקשורת המקרבת מציעה לראות בקונפליקט הזדמנות לביטוי עצמי, לזיהוי צרכים, לצמיחה ולהעמקת הקשר עם אחרים. היא שמה דגש על יצירת חיבור אנושי מלב-אל-לב עם האחר לפני מציאת הפתרונות. ההנחה היא שברגע שנוצר החיבור האותנטי, הרצון הטוב והפתרונות יגיעו מאליהם. זאת שיטה שבעצם מציעה חוויה מתקנת לכל נושא הקונפליקטים בחיינו. איזה כיף.

לקריאה נוספת: http://sheliporat.com/non-violent-communication/

עקבי אחרי בפייסבוק

ילדה – אישה

הרבה שנים חשבתי לעצמי – מעניין אם אני היחידה שמרגישה שהיא אף פעם לא באמת הפכה לאישה? הרגשתי שאני איפשהו עדיין ילדה. שנתקעתי בשלב שבין ילדה לנערה, כאילו מעולם לא באמת עברתי את גיל ההתבגרות. תמיד הרגשתי לא נוח כשהיו קוראים לי "אישה". העדפתי להיות "בת". הרגשתי שיש פער בין איך שאני נתפסת מבחוץ ואיך שאני מרגישה מבפנים.

היום אני יודעת שבאמת הייתי ילדה שלא התבגרה. אני מרגישה שבשלוש השנים האחרונות עברתי את גיל ההתבגרות ואני הולכת ומתקרבת מבחינה רגשית לגיל האמיתי שלי.

אבל מה זה אומר שלא התבגרתי? זה אומר למשל שהתקשורת שלי מתבססת על מניפולציות כי מעולם לא למדתי לבטא את הצרכים והרצונות שלי בצורה בוגרת. זה אומר שאני רגילה להאשים אחרים ברגשות שלי. האמת שלא ידעתי בכלל לזהות מה אני מרגישה. הסתמכתי על אחרים שיידעו מה טוב עבורי. זה אומר שאני מנסה לשלוט באחרים כדי שיתנהגו כמו שאני רוצה. שקשה לי לראות שגם לאחרים יש צרכים ורצונות – ולא הכל קשור אלי.

ומה זה אומר שאני מרגישה שאני מתבגרת? מבחינתי זה אומר שאני לומדת לזהות את הרגשות של עצמי, ומתוך זה להבין גם מה עובר על אחרים. אני לומדת לאט לאט מהי אמפתיה – לעצמי ולאחרים. אני מתחילה להבין שרק אני אחראית על הצרכים של עצמי ומנסה להפסיק לצפות מאחרים לדאוג לי. אני מנסה להפסיק לחשוב שכולם עושים לי דברים בכוונה. אני מתחילה יותר ויותר להגיד מה שאני מתכוונת ולהתכוון מה שאני אומרת. ואני לפעמים אפילו מצליחה לחשוב לפני שאני מגיבה…

השינוי הזה פתח לי את הלב. התחלתי להבין שגם אני אנושית. שכולם סביבי אנושיים. שאנשים הם לא פלקט אלא יצורים עם רגשות ומחשבות משלהם. התחלתי להבין מהי חמלה. להבין שמאחורי ההתנהגות שלנו יש רגשות שמניעים אותנו. צרכים שלא נענים.

אני לומדת להקיף את עצמי באנשים שעושים לי טוב. לומדת לאהוב את עצמי כאדם שלם, עם כל הצדדים שבי. גם אלה שעדיין נשארו, ואולי יישארו תמיד קצת ילדותיים.

למדתי שיש בי ילדה פנימית שלפעמים מנהלת אותי. שצריכה תשומת לב. וכשאני מתחברת לאישה הבוגרת שבי, זאת שיודעת איך להתייחס אל הילדה, אז היא נרגעת. ואני יכולה לחזור להיות אישה בוגרת.

התמונה לקוחה מתוך האתר: https://www.collective-evolution.com/2015/09/12/one-of-the-most-powerful-art-pieces-at-burning-man-this-year/?fbclid=IwAR3DCtFila4EqM0n3E2OQPaG_ljcO8JBDNAkIqqpppF8OWu_6gUP6eyyw5I

עקבי אחרי בפייסבוק

סימפטיה או אמפתיה?

קראתי היום כתבה שמדברת על "איזה משפטים לא כדאי להגיד לאנשים בזמן אבל". הופתעתי קצת לגלות כמה המשפטים האלה מוכרים לי, מהמשפחה שלי, מהסביבה שלי, וגם לצערי מעצמי. משפטים כמו "הייתי באה לבקר אבל אני שונאת בתי חולים", "לפחות הוא לא סובל" או כל משפט שמתחיל ב"לפחות", ועוד. אני מכירה את ההתכווצות הזאת שאני מרגישה כשאני שומעת משפט לא מותאם, שמנסה להקטין או להעלים רגש. ומכירה את התחושה כשאני נתקלת ברגש לא נעים אצל מישהו אחר, ורק רוצה לגרום לו להרגיש יותר טוב, ועכשיו. מסתבר שלפעמים צריך פשוט להיות ברגש ביחד. בלי לתקן, בלי להקטין, פשוט להיות. אפשר להגיד משפטים של חביור ואמפתיה כמו "אני יודעת כמה אהבת אותה" או "אני לא יכולה לדמיין מה את עוברת אבל אני כאן להקשיב אם תרצי". וזה הכי הרבה שאפשר לעשות עבור מי שאנחנו אוהבים.

הכתבה למי שמתעניינת: What to say and what not to say to someone who is grieving

בנוסף, אני מצרפת קישור לסרטון החמוד הזה שמסביר את ההבדל בין אמפתיה לסימפטיה. בכמה דקות מסבירים את כל העניין…
https://www.youtube.com/watch?v=1Evwgu369Jw

 עקבי אחרי בפייסבוק

יוצאת מהמטריקס

אמא שלי נפטרה לפני יותר מ 20 שנה. זה קרה בבוקר שאחרי ליל הסדר. כך יצא שכבר יותר מחצי מהחיים שלי אני בכלל בלי אמא. ובחצי השני, בעצם גם הייתי בלי אמא. כלומר, אמא שאפשר לקרוא לה אמא.

היום אני מבינה הרבה יותר. אני מבינה את הטרגיות שבחיים שלה. "מראש לא היה לאמא סיכוי" – ככה אחותי קראה לספר שכתבה על אמא שלי, וזה כל כך נכון. אמא שלי גדלה בלי אמא. אמא שלה מתה ימים ספורים אחרי שהיא נולדה. מהרגע שהיא נולדה, ודרך כל הילדות שלה, שום דבר לא העניק לה את התחושה שיש לה אמא.

היום אני מבינה שגם לי לא היה יותר מדי סיכוי. צמחתי לתוך בית שבו אני, ילדה רגישה מאוד, מתאימה את עצמי לאמא שמעולם לא התבגרה. שהיא אלכוהוליסטית. עד לא מזמן לא ידעתי עד כמה זה דרמטי. עד כמה זה יכול להשפיע על החיים של מי שגדל ככה. כשהבנתי, זה הסביר לי המון דברים. והחלטתי לשנות את הסיכויים שלי.

היו ימים שהרגשתי כאילו לקחתי את הגלולה האדומה. יצאתי מהמטריקס הפנימי שלי. פתאום השמיים התבהרו. הערפל התפזר. התחלתי לראות דברים. התחלתי לקרוא לדברים בשם. משפחה בלתי מתפקדת ריגשית. אלכוהוליזם. ילדה רגישה מאוד. נרקיסיזם. העברה בין דורית. המון מילים שהסבירו לי את העולם.

שמתי לב לאמא שחיה בתוכי. לא במובן ה"רומנטי" של המילה. היא ממש בתוכי, ומתפרצת בכל פעם שצפים לי רגשות מהעבר. אני רק מתחילה להבין מהי אמא מיטיבה, אמא מכילה שאוהבת בלי תנאי ומאפשרת לילדים שלה להיות מי שהם. אני מתחילה להבין מה לא היה לי. אני מקוה שאני מצליחה עכשיו לשנות את הגורל שלי ושל המשפחה שלי.

אמא שלי היתה גם אדם מיוחד לכל הדעות. אולי אם היה לה סיפור חיים אחר, הסוף שלה היה אחר. אני מנסה היום לחשוף גם צדדים בה שאני כן יכולה לאהוב, כי אני יודעת שגם הם נמצאים בתוכי. הלואי ואלמד לאהוב את עצמי, לאהוב אותה, ולתקן את העוול והטרגדיה שקרתה לנו.

אני מזמינה אותך להצטרף אלי למסע. לגלות את העולם כמו שהוא. להבין את עצמנו יותר טוב. לגלות את האופטימיות והשמחה מחדש. להתבגר ביחד.

 

עקבי אחרי בפייסבוק

דפוסי היקשרות

חשבת פעם עם עצמך – האם המשפחה שלי יוצאת דופן? או שבהרבה משפחות יש הורים כאלה – לא בוגרים ריגשית, ללא גבולות בריאים, שגדלו בבית לא מתפקד ריגשית בעצמם?
לא פעם יצא לי לחשוב – איך זה שנראה שלכולם קשה עם הילדות שעברו? אולי אני פשוט מתחברת רק לאנשים שהיתה להם ילדות בעייתית, כי זה מרגיש לי מוכר ובטוח? כמה מהאמהות הן בעצם כאלה? כמה משפחות הן "רגילות"? אני חושבת הרבה על הדור לפני ההורים שלנו, דור של פליטים וניצולי שואה שבאו עם מטענים של טראומות לא מעובדות, שעברו לילדים שלהם. כמה אנשים במדינה הזו גדלו בסביבה רגשית בריאה?

מסתבר שיש באמת דרך להעריך את הדבר הזה לפי מחקרים. אני מסתכלת על זה מהכיוון של דפוסי היקשרות. לפי התיאוריה הזאת, יש שלושה דפוסי היקשרות עיקריים שמוכתבים על-ידי הקשר עם ההורים שלנו בילדות: התקשרות בטוחה (כלומר, בריאה ואוהבת), התקשרות נמנעת והתקשרות חרדתית. שתי האחרונות הן הבסיס לקשר אינטימי בעייתי, גם בין בני זוג, וגם בין הורים והילדים שלהם. דפוסי היקשרות בעייתייים נובעים מקושי ריגשי של ההורים, חוסר בגרות ריגשי, וחסכים ריגשיים.

מכל מה שאני נתקלתי, לרוב מדברים על כ 40% מהאוכלוסיה (בעולם המערבי) שאין להם דפוסי היקשרות בריאים. כן, זה הרבה. כמעט חצי מהאנשים לא חוו ילדות עם דפוס היקשרות בטוח ואוהב. ברור שיש סקאלה של התנהגויות ודפוסים, אבל בגדול, רק כחצי מהאוכלוסיה גדלו עם דפוסי היקשרות בריאים. בסביבה של משפחה תומכת ואוהבת. עם הורים מעצימים ובוגרים שנתנו להם בסיס טוב ואיפשרו להם להתבגר בצורה בריאה. החדשות המשמחות הן שזה אפשרי. ויש דרך להתבגר ריגשית, גם בגיל מאוחר ולאפשר לעצמנו מערכות יחסים יותר בטוחות, מבוססות על אהבה, ולא על פחדים.

הסירטון הבא מסביר את הנושא של דפוסי היקשרות:
https://www.youtube.com/watch?v=2s9ACDMcpjA

אז מה עושים עם זה? בעיני מה שחשוב פה הוא להבין מה קרה בילדות ואז להבין מה קרה לנו, ואיך אנחנו צומחות מפה ועוצרות את השיחזור של הדפוסים האלו בחיים שלנו. אני מזמינה אותך לבוא להבין ביחד, ללמוד כל פעם קצת על העבר, על ההווה, ועל עצמך בסדנה של חמישה מפגשים.

את הסדנה יצרתי כדי להעביר הלאה את התחושה שאני קיבלתי כשהבנתי לראשונה שיש סיבה לכל דפוסי ההתנהגות שמפריעים לי. הבנתי שלא "נולדתי כזאת". הבנתי שזאת לא אשמתי. ואני לא לבד. כיום, כשאני עמוק בתהליך של השינוי, אני רוצה להעביר את התחושה הזאת לעוד נשים כמוני. להעביר את התחושה שיש תקוה, יש חיים יותר שלווים. יש שלבים שכדאי לעבור כדי להתחיל תהליך של שינוי, של פיתוח מודעות ושחרור מדפוסי התנהגות וחשיבה שנוצרו בילדות וכיום מגבילים אותנו כנשים. זה דורש עבודה, אבל אם הולכים במסלול, מתחילים להשיר קליפות וזה תהליך לא קל אבל מעורר ומשמח. הצעד הראשון הוא הכרה בעבר, הכרה במציאות שלנו היום, ולהבין – האם את רוצה לעבור שינוי? הסדנה רק מעירה את המקומות הפנימיים שלך שכבר יודעים מה את רוצה, ועוזרת להתחיל להרגיש מה המסלול שלך.

אם את מרגישה שאת נמצאת בנקודה בחיים שאת רוצה לעבור שינוי ולא יודעת מאיפה להתחיל, אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר – את יכולה להגיב פה בפוסט או לשלוח לי הודעה, ונראה איך אנחנו נפגשות.

אוהבת,
שלי

 

עקבי אחרי בפייסבוק

פוסט היכרות – מעגלים לנשים בתהליכי התפתחות

נעים מאוד, אני שלי פורת קופילוביץ'. הקמתי את האתר הזה, והיום אני גם מנחה טריה של מעגלים לאמהות בתהליכי צמיחה ריגשית.

במשך הרבה שנים הרגשתי שיש דברים שאסור לי לדבר עליהם. התביישתי לדבר על הקשיים שלי. מי שגדלה בבית בלתי מתפקד ריגשית יודעת על מה אני מדברת. כל כך התביישתי שאפילו מול עצמי לא ממש הודיתי שקשה לי. מה שקרה לי ברגע שהפכתי לאמא הוא שנהיה לי יותר קשה, אבל עדיין התביישתי. התביישתי ברגשות מול הילדים שלי, בכעסים שלי, בשפיטה שלי את עצמי, בהצפה שלי, בקושי שלי להיות אמא. התביישתי להיות אני.

ברגע שהבנתי שהקושי שלי קשור בילדות, התחלתי לחקור ולהעמיק ולא היה סוף להתרגשות שלי. הבנתי שאני לא לבד. ושכל זה לא אשמתי. מאז אני קוראת ומתרגמת טקסטים, הרצאות ומאמרים של פסיכולוגים, ומטפלים שמתמחים בתחום הריפוי מילדות עם קושי ריגשי. הקמתי אתר (SheliPorat.com) עם מאמרים מקיפים שכתבתי על הדרכים שבהן ניתן לעבור תהליך של פיתוח מודעות עצמית וריפוי.

למדתי הנחיית קבוצות ומעגלים אצל מיכל מעיין דון ומירה זוהר, כדי לשתף את הידע שלי. ידע שלא תמיד עובר בצורה ברורה בטיפול ריגשי "סטנדרטי". רציתי גם להרגיש שאני לא לבד ולאפשר מקום שבו נשים יוכלו להתבטא בכנות ובעוצמה ובלי להתבייש. כי כולנו דומות.

גיליתי שבמעגל נשים אני מרגישה בבית. המעגל מאפשר לי מפגש פיזי ואנושי עם נשים שנמצאות בתהליך דומה לשלי. אני מרגישה שיש לי מה לתת ומה לקבל ולצמוח ביחד. זו הסיבה שהלכתי ללמוד הנחיית קבוצות ומעגלים, כדי לשתף עוד נשים בחוויה הזאת, וכדי להעביר הלאה את התחושה ששינוי הוא אפשרי.

אני מזמינה אותך ליצור איתי קשר, ולראות איך אנחנו נפגשות.
באהבה,
שלי

לפוסט בפייסבוק: