קונסטלציה משפחתית

אמא שלי נפטרה לפני 25 שנים. זה קרה בבוקר שאחרי ליל הסדר. השנה זאת הפעם הראשונה שהדלקתי נר זיכרון לזכרה. פעמיים. פעם אחת בבית, בערב פסח. ובפעם השניה אתמול, כשעלינו לקבר. 

לא תמיד אני מבינה איך היקום הזה פועל. איך דבר מוביל לדבר. כשעמדנו אתמול ליד הקבר של אמא שלי דיברנו דווקא על אמא שלה. סבתא שלי. לשתיהן היה את אותו השם – בת-שבע. ממש כמה ימים אחרי שאמא שלי נולדה, אמא שלה נפטרה וסבא שלי החליט להעניק לה את השם של אמא שלה. החלטה קצת טרגית במובן מסוים, שחיברה אולי ביתר שאת את הגורל שלה לגורל של אמא שלה.

ואתמול דיברנו ליד הקבר דווקא על הסבתא הזאת שלא הכרנו. לא סתם לא הכרנו – אנחנו בקושי יודעים עליה משהו. חשבנו מה היה קורה אם היא לא היתה מתה אחרי הלידה. אני חשבתי על זה שכנראה אנחנו לא היינו קיימים. כי ככה זה עובד, דבר מוביל לדבר ואמא שלי הכירה את אבא שלי הרבה בגלל סיפור החיים המורכב שלה. 

השנה המושג "העברה בין דורית" קיבל נפח בחיים שלי. למדתי הרבה על קונסטלציה משפחתית. הבנתי איך סודות וטראומות עוברים מדור לדור, באופן מודע ובעיקר באופן לא מודע. לא רק בדפוסי התנהגות, אלא ממש גנטית, הטראומות עוברות לדור הבא. הבנתי שלפעמים הדור שחווה את הטראומה בצורה ישירה לא יכול לרפא את עצמו. זה פשוט כואב מדי, קרוב מדי. ודווקא הילדים והנכדים והנינים – הם זוכים לרפא דברים עבור הדורות הבאים. הבנתי שאני חלק משרשרת של אירועים, שלא את כולם אני יודעת או אדע. שמתי לב שאני מושפעת מאירועים שקרו לאנשים אחרים. שמתי לב למשל שסבתא שלי נפטרה בגיל 39. שאני מבוגרת ממנה כבר כמעט ב-10 שנים. מוזר. 

שמעתי בפודקאסט על קונסטלציה משפחתית את הדובר אומר שהורה "טוב" הוא "הורה שיש לו הורים". לא במובן הפיזי הגשמי. אלא הורה שמוכן לקבל את ההורים שלו כמו שהם. שמוכן לקבל את העובדה שהם נתנו לו חיים ושכולנו חלק משרשרת שמחוברת בדרכים שאנחנו מבינים וגם בדרכים שאנחנו לא מבינים. הבנתי שאם אני אהיה בהתנכרות להורים שלי, בגלל מה שקרה או לא קרה בילדות, אני אתקשה להיות הורה אוהב – גם לעצמי וגם לילדים שלי.

אתמול גם דיברנו גם על זה שאמא שלי לא חוותה אהבת אם אמיתית מעולם, אולי רק בימים הספורים שאחרי הלידה שלה. לאמא שלי היה פצע יותר מדי עמוק וכואב. היא לא יכלה לרפא את עצמה. ואנחנו, הילדים, עושים מה שאפשר כדי להשלים את הפערים. לאסוף את השברים וליצור משפחות משלנו. לאהוב את הילדים שלנו כמו שלא זכינו שיאהבו אותנו. 

לפני ארבע שנים כתבתי את הפוסט הראשון שלי פה באתר. גם הוא על אמא שלי. אני עדיין ממשיכה במסע. אמא שלי נתנה לי חיים. בהתעקשות שלה ליצור חיים שוב ושוב, ככה הגעתי לעולם. ילדה שישית. אז אולי במובנים רבים היא לא יכלה להיות האמא שהייתי רוצה שתהיה לי, אבל היא בכל זאת היתה אמא שלי. וכשהדלקתי את הנר לזכרה, הרגשתי שאני משלימה עם המציאות קצת יותר.

רק להיום, אני נותנת לעצמי שוב את החיים שקיבלתי מאמא שלי במתנה. אני מרפאה את מה שאני יכולה. ואת השאר – אני אשאיר לדורות הבאים.

למי שרוצה להעמיק בנושא של קונסטלציה משפחתית: לפודקאסט של ישי גסטר וגלית הרמן על קונסטלציה משפחתית.