כששמתי לב שסוף החופש מתקרב, התחלתי לחייך.
אבל לא בגלל מה שאתן חושבות 🙂
כלומר, זה נחמד שהילדים יחזרו לשגרה, והזמן שלי יחזור להיות שלי (לפחות לחודש…).
אבל משהו אחר קרה שגרם לי להתחיל לחייך. הבנתי את אחד הדברים הבסיסיים בחופש.
פתאום ראיתי את מה שידעתי כל הזמן אבל התעלמתי. שהחופש הוא לא מה אני עושה עם הזמן שלי. אלא מה אני חושבת על זה.
כי הבנתי שכשאני עם הילדים, אם אני חושבת: "אין לי זמן לעצמי. אני נתונה לחסדי הצרכים שלהם. אני חייבת להתאים את עצמי אליהם. אני חייבת להספיק גם משימות אחרות, לא ייתכן שלא אעשה שום דבר מועיל בשבועות האלה…", אז, לא רק שאני לא מרגישה שאנחנו בחופש, אלא האמת, שאז גם החופש שלהם מתחיל להיות קצת מבאס… עם אמא שמנסה שיתנו לה זמן לעצמה ושיהיו בשקט ויעסיקו את עצמם אבל לא עם מסכים כל היום(!), ותעשו גם משהו "מועיל" בבקשה(!) .
כי הרי אם אני לא בחופש, למה שהם יהנו מהחופש??
ואז חשבתי לעצמי שאולי הבחירה היחידה שמאפשרת לי חופש אמיתי היא הבחירה איזה מחשבות אני חושבת. כי בעיני חופש זאת האפשרות לראות את המציאות כמו שהיא בלי לסבול. ואז בעצם הכל בידי. כי המציאות היא לא תמיד מה שאני רוצה שהיא תהיה. אבל כשאני לוקחת את המציאות, ומחליטה מה אני חושבת לגביה, יש לי את החופש המוחלט ליצור ממנה מה שארצה.
אז אני מחליטה שהזמן הזה שבו אני "חייבת" להיות עם הילדים – זה זמן שבו אני בחופש מכל שאר החובות שלי, אז הנה אני בחופש! ואני חושבת שלהיות עם הילדים זה חופש מרגשות האשמה על הזמנים שבהם בכלל אין לנו זמן ביחד – אז הנה עוד חופש! ואם הספקתי לכתוב פוסט או לעשות משימה או שתיים כשהם רואים טלויזיה – ממש הרווחתי חופש מרגשות אשמה 🙂
ואם בסוף גם אצליח לחשוב שמותר לי פשוט להנות מזמן הבטלה איתם, בלי חוגים, לו"ז צפוף ומחוייבויות, אז בכלל קיבלתי חופש אמיתי.
אז, המשך חופש נעים… 🙂
שלי
לקריאה נוספת על שינוי דפוסי חשיבה, ויציאה ממצב של קורבן:
http://sheliporat.com/stop-being-a-victim/
