הרבה שנים חשבתי לעצמי – מעניין אם אני היחידה שמרגישה שהיא אף פעם לא באמת הפכה לאישה? הרגשתי שאני איפשהו עדיין ילדה. שנתקעתי בשלב שבין ילדה לנערה, כאילו מעולם לא באמת עברתי את גיל ההתבגרות. תמיד הרגשתי לא נוח כשהיו קוראים לי "אישה". העדפתי להיות "בת". הרגשתי שיש פער בין איך שאני נתפסת מבחוץ ואיך שאני מרגישה מבפנים.
היום אני יודעת שבאמת הייתי ילדה שלא התבגרה. אני מרגישה שבשלוש השנים האחרונות עברתי את גיל ההתבגרות ואני הולכת ומתקרבת מבחינה רגשית לגיל האמיתי שלי.
אבל מה זה אומר שלא התבגרתי? זה אומר למשל שהתקשורת שלי מתבססת על מניפולציות כי מעולם לא למדתי לבטא את הצרכים והרצונות שלי בצורה בוגרת. זה אומר שאני רגילה להאשים אחרים ברגשות שלי. האמת שלא ידעתי בכלל לזהות מה אני מרגישה. הסתמכתי על אחרים שיידעו מה טוב עבורי. זה אומר שאני מנסה לשלוט באחרים כדי שיתנהגו כמו שאני רוצה. שקשה לי לראות שגם לאחרים יש צרכים ורצונות – ולא הכל קשור אלי.
ומה זה אומר שאני מרגישה שאני מתבגרת? מבחינתי זה אומר שאני לומדת לזהות את הרגשות של עצמי, ומתוך זה להבין גם מה עובר על אחרים. אני לומדת לאט לאט מהי אמפתיה – לעצמי ולאחרים. אני מתחילה להבין שרק אני אחראית על הצרכים של עצמי ומנסה להפסיק לצפות מאחרים לדאוג לי. אני מנסה להפסיק לחשוב שכולם עושים לי דברים בכוונה. אני מתחילה יותר ויותר להגיד מה שאני מתכוונת ולהתכוון מה שאני אומרת. ואני לפעמים אפילו מצליחה לחשוב לפני שאני מגיבה…
השינוי הזה פתח לי את הלב. התחלתי להבין שגם אני אנושית. שכולם סביבי אנושיים. שאנשים הם לא פלקט אלא יצורים עם רגשות ומחשבות משלהם. התחלתי להבין מהי חמלה. להבין שמאחורי ההתנהגות שלנו יש רגשות שמניעים אותנו. צרכים שלא נענים.
אני לומדת להקיף את עצמי באנשים שעושים לי טוב. לומדת לאהוב את עצמי כאדם שלם, עם כל הצדדים שבי. גם אלה שעדיין נשארו, ואולי יישארו תמיד קצת ילדותיים.
למדתי שיש בי ילדה פנימית שלפעמים מנהלת אותי. שצריכה תשומת לב. וכשאני מתחברת לאישה הבוגרת שבי, זאת שיודעת איך להתייחס אל הילדה, אז היא נרגעת. ואני יכולה לחזור להיות אישה בוגרת.
התמונה לקוחה מתוך האתר: https://www.collective-evolution.com/2015/09/12/one-of-the-most-powerful-art-pieces-at-burning-man-this-year/?fbclid=IwAR3DCtFila4EqM0n3E2OQPaG_ljcO8JBDNAkIqqpppF8OWu_6gUP6eyyw5I