בכל חופש שבו אין שגרה ששומרת עלי, מסתבר שאני לומדת עוד משהו על עצמי. הדבר העיקרי שלמדתי בחופש הזה הוא להיות עם עצמי כשאני סובלת. כשאני ביקורתית כלפי עצמי.
לא יודעת מה אתכן, אני צללתי בחודשיים האחרונים לתוך החופש עם הילדים שבו יום רודף יום, וכל יום נראה די דומה ליום שלפניו. כן, ניסיתי ליצור גם חוויות, לנסוע לצפון ללכת למקומות, להיות הרבה בים, בבריכה. אבל האמת שכל חוויה כזאת היתה לפעמים מאוד מציפה ומאתגרת, ובסוף מה שבאמת עשינו הרבה זה להיות בבית. והיו ימים שזה התאים. והיו ימים שזה הרגיש כבר יותר מדי.
ואז, אז מתחיל הסבל האמיתי – הקול הזה בתוך הראש שמתחיל "לתת בראש" – "מה יש לך? למה את לא עושה איתם דברים? למה כולם נוסעים ורק אתם בבית כל הזמן? למה אתם לא עושים יותר ספורט? למה את לא עושה איתם יותר יצירה? למה לא חיפשת אפילו צימר?… " ועוד ועוד… כמו איזו דמות מהחבובות שיושבת ביציע וכל הזמן מעירה הערות.
בעבר, חשבתי שרק אצלי זה ככה. אבל למדתי משהו חשוב מאוד בחופש הזה. אישה יקרה זימנה לי את הספר שצירפתי פה. ספר של קריסטין נף שחוקרת חמלה עצמית. הדבר הראשון שלמדתי מהספר הזה הוא שאני לא לבד. לכולנו יש קול כזה בראש. אצל חלקנו הוא כמו אצלי – חזק, דומיננטי ועיקש, אצל חלק בטח פחות, לא הייתי בראש של אף אחת אז לא יודעת איך זה מרגיש… לכל אחת יש את הגוון שלה של הדיבור הפנימי הזה, אבל בגדול, כולנו חוות את הסבל הזה מהדיבור הפנימי הביקורתי.
הדבר השני שלמדתי זה שבניגוד למה שחשבתי שאני יודעת על חמלה עצמית, הכוונה היא לא לענות לקול הזה על הנושאים שמעסיקים אותי, ולנסות להרגיש שאני "כן בסדר". משהו כמו:
"למה לא עשיתם יותר בחופש??" – "זאת תקופת קורונה, לכולם קשה בתקופה הזאת, זה לא קל" – לא זה…
למעשה החמלה העצמית שבאמת עוזרת לי זאת החמלה על הסבל שנגרם לי בגלל הקול הביקורתי הזה שיושב לי בתוך הראש וכל היום מאמלל אותי. זה כולל שלושה שלבים קצרצרים:
- הכרה בסבל (עוזר ללמוד מיינדפולנס כדי לפתח מיומנות בזיהוי).
- היזכרות שאני לא לבד וזה אנושי לסבול ככה. כולנו חווים את זה.
- שאיפה להיות טובה אל עצמי עכשיו. למצוא מה יעזור לי.
זה נשמע משהו כזה:
"למה לא עשיתם יותר בחופש?" – "אה, אני מכירה את הקול הזה. זה הקול הביקורתי הזה. זה ממש קשה לשמוע ביקורת כל היום. זה רגע ממש מתיש עכשיו להתמודד שוב עם הדיבור הזה. אני לא לבד, כולם חווים את זה. זה חלק מלהיות אנושי. הלוואי ואצליח להיות טובת לב אל עצמי עכשיו ולקבל את זה שיש רגעים כאלה וזה יעבור. אולי כדאי שאדבר עם חברה. או אעשה מקלחת. או אצא להליכה. או אכתוב לעצמי…".
ואז אני לא מתווכחת עם שום מציאות או מנסה לשכנע את עצמי שאני "כן בסדר". אני פשוט חווה את הרגע הזה של הביקורת עם תמיכה פנימית.
וזה עושה הבדל עצום.
שתהיה שגרה נעימה,
שלי
———————–
הקישור לספר:
https://www.amazon.com/Self-Compassion-Proven-Power-Being-Yourself/dp/0061733520
את הספר הזה אגב הורדתי כקובץ שמיעה (זה בחינם ב audiable) ואני שומעת אותו כל פעם שיש לי זמן או כשאני ברגע שקשה לי. זה ספר שממש מייצר שינוי תפיסת עולם לתפיסה מיטיבה יותר. ממליצה בחום. יש גם קבצי מדיטציה קצרים באתר שלה, שאני שומעת ברגעים של משבר, וממש עוזרים לעבור את הרגעים האלה בצורה מיטיבה. זה אחד מהם:
שלי הכתיבה והשיתוף שלך מעוררים השראה. הבנה של אתגר או בעיה מביא אותנו למציאת פתרון או להצלחה בהתמודדות עם האתגר. יש שמדחיקים למקומות עמוקים שאין ספק שיתפרצו יום אחד ויש כאלה שעומדים עם שרוולים מופשלים מול האתגר ואומרים כן אתה יריב חזק אבל לא תנצח אותי, לא הפעם, ואת מוסיפה ועל הדרך גם עוזרת לאחרים למצוא את הכוחות הנדרשים להתמודדות עם האתגר שלהם על ידי השיתוף של האתגרים שלך. תודה
תודה מיכל על המלים המחזקות שלך. מתחברת לתיאור שלך, בהחלט אתגר… תודה