בני אדם רגישים, נוח להם לשאול: "אני גרמתי?", ולא לחשוב מחשבה אובייקטיבית שקולה
את המשפט הזה כתב תומס הרדי. סופר אנגלי מהמאה ה 19. אני אוהבת למצוא פנינים כאלה בספרים. הציטוט לקוח מהספר "הרחק מהמון מתהולל" שיצא לאור בשנת 1874. בדיוק 100 שנים לפני שנולדתי. אני אוהבת למצוא ספרים כאלה, שנכתבו עוד לפני שהפסיכולוגיה היתה מפותחת, והסופרים היו בעצם פרשנים של נפש האדם. הופתעתי מהדקות של האבחנה שלו על אנשים רגישים, ועל הנטיה של אנשים מסויימים להאשים את עצמם אוטומטית ולא לראות את התמונה המלאה. הופתעתי מעוד הרבה אבחנות, ומרמת החיבור שהרגשתי לדמויות, והחלטתי לשתף אותן כאן. לחובבי ספרות, ונפש האדם 🙂
הדמות הראשית הנשית היא נערה צעירה, שעברה ילדות לא קלה. ושמה המפתיע – בת שבע. כמו אמא שלי, ואמא שלה לפניה. בכל מקרה, ההורים שלה מתו כשהיתה צעירה והיא עברה בין בתים של קרובי משפחה, ובגיל 22 בערך היא יורשת חווה מדוד שלה שמת. בת-שבע גדלה להיות אישה עצמאית וחזקה (לכאורה), בעקבות האובדן שחוותה. היא מרגישה שהיא צריכה להסתדר לבד והיא אפילו לא להוטה להתחתן, כפי שהנורמות החברתיות מצפות. היא מחליטה לנהל את החווה בעצמה, למרות שהכי מקובל לשכור שירותים של מנהל חווה וכולם מצפים שתתן את התפקיד לגבריאל. גבריאל, הוא גבר שהכיר אותה בתחילת הסיפור ומיד התאהב בה, בזכות האש שראה בה, והציע לה בשיא הענווה נישואין. אבל היא קצת מהתלת בו, כי היא מתקשה להבין ולבטא את הרגשות שלה בצורה ישירה ובוגרת. היא מסרבת לו ואומרת שאינה אוהבת אותו וכי היא לא רוצה להתחייב עדיין. לבסוף היא אומרת לו "אין טעם מר אוק. אני רוצה באדם שיאלף אותי. עצמאית מדי אני. ואתה לא תצלח לזה לעולם. אני יודעת." ועוד היא אומרת לו שעדיף לו להתחתן עם מישהי עשירה יותר ממנו, ולא עניה כמוה. ולבסוף, שהיא פשוט לא אוהבת אותו.
וזה גרם לי לחשוב. אני מכירה את סוג התגובות האלה – תגובות שבאות מחוסר בשלות רגשית. בת-שבע מאוד צעירה, אבל היא גם לא למדה לגמרי לשים לב מה באמת היא מרגישה.אלה תשובות שנשמעות חזקות, ויודעות, אבל בעצם הן ילדותיות ומנותקות מרגש.
למרות התגובה המעליבה, גבריאל נשאר באהבתו אליה ומוותר כי הוא מבין שהיא לא מעוניינת. כאשר היא יורשת את החווה, הוא מגיע למקום במקרה, אחרי שאבד את כל ההון שלו בעקבות מקרה טרגי, מתחיל לעבוד אצלה בתור רועה-צאן. לגבריאל בעיקר חשוב להמשיך להיות לידה. הוא לא מונע משיקולי אגו או תחרותיות. אני התרשמתי שהסופר מציג את גבריאל כאדם ששלם עם עצמו, רואה את האחרים כמו שהם ומקבל אותם ללא שיפוט. בת-שבע הצעירה שמאוד רוצה להצטייר כבעלת הבית של החווה, הולכת בעצמה לשוק, ועושה כל לילה בעצמה את הסיורים לראות שהכל בסדר, ועוד תפקידים רבים שכלולים בניהול. הסיפור מסתבך כאשר שני גברים מתאהבים בה. חשוב לציין שהיא יפהפיה… שני הגברים מרוכזים בעצמם, כל אחד בדרכו. הראשון, מתאהב בה בעקבות מכתב "וולנטיינס" שהיא שולחת לו ברגע של משובה, היא מחליטה להקניט אותו כי שמה לב שהוא היחיד שלא מתבונן בה כשהלכה לשוק. הגאווה שלה ביופייה, נותנת את התחושה שהיא גאוותנית אבל למעשה ההתנהגות שלה ילדותית וחסרת בטחון כשהיא שולחת לו את המכתב רק כי לא התייחס אליה. לרוע מזלה, היא הפעילה אצלו אהבה חסרת מעצורים שלא דמיינה שנמצאת אצל האיש המאופק הזה. השני, הוא חייל בצבא, שמגיע במקרה לכפר ופוגש בה ומיד מסמן אותה לעצמו כמטרה. הוא מצליח לבסוף. לאו דווקא מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך יצר הכיבוש. הוא מסנוור אותה עם מדיו, יופיו וכישוריו ובת-שבע המסונוורת מתעלמת מכל תמרורי האזהרה ומתחתנת איתו ברגע של אימפולסיביות. מתוך פחד שינטוש אותה לטובת אחרת.
פרשנות רגשית שלי:
אני הרגשתי שהסופר נותן לבת-שבע תכונות של אומניפוטנטיות, או גרנדיוזיות (התחושה שהיא לבדה יכולה להתמודד עם כל דבר) בגלל הילדות שהיא עברה. היא נמנעת מקרבה אמיתית. האיש האחד שאוהב אותה באמת, גבריאל, מלווה אותה מתחילת הסיפור. אבל היא לא מוכנה להתחתן איתו כי היא מרגישה שהוא לא מרגש אותה, והיא לא מאוהבת בו. היא נראית כאילו היא מאוהבת בעצמה (מספר פעמים מייחסים לה "רהב של גנדרנות") אבל למעשה היא לא באמת מעריכה את עצמה או אוהבת את עצמה, וכתוצאה מזה היא לא יודעת לדאוג לעצמה. היא טועה לחשוב שמי שיהיה איתה צריך להיות מרהיב, כשבעצם אנשים מרהיבים מרוכזים בעצמם ולא באמת מיטיבים איתה. כשהיא כן מתאהבת, זה אכן בגבר מרהיב ונרקיסיסטי. הוא משכנע אותה במניפולציות שהיא חייבת להתחתן איתו, אחרת ילך עם אחרת. גם כאן, שוב הסופר מראה איך הנערה לא יודעת איך לדאוג לעצמה באמת. היא חושבת שהיא עצמאית ודואגת לאינטרסים שלה, אבל למעשה היא לא מצליחה להבחין בין מה מיטיב איתה ומה לא מיטיב איתה. למעשה, היא כל הזמן מבחינה בכך שגבריאל תמיד מיטיב איתה, אבל היא מבלבלת בין אהבה מיטיבה ובין ריגוש. האהבה של מישהו שמקבל אותה כמו שהיא, ושמביאה איתה בטחון, מתפרשת אצלה כ"לא מספיק טובה עבורה" ושהיא צריכה מישהו "שיאלף אותה". לעומת זאת האשליה של אהבה מרגשת סוחפת אותה, בגלל הריגוש והסכנה, אך למעשה היא מבינה בתוכה שאדם כזה מביא איתו כאוס ולא מיטיבה איתה. היא מבינה שמשהו לא טוב קורה לה, אבל לא יודעת מה לעשות אחרת..
ספויילר: רק אגיד שהיא עוברת תהליך בעקבות אירועים שקורים בסיפור, ומצליחה לבסוף להבחין בטוב שמונח מולה. אבל שוב, היא מסוגלת להכיר בכך רק כשיש איום שהוא יעזוב. פחד הנטישה שלה, שממשיך לנהל אותה, לבסוף מאפשר לה לקחת גם את הטוב, ולא רק את הרע.
אני מצרפת פה ציטוטים נבחרים שריגשו אותי בספר:
בת-שבע לבולדווד שמבקש ממנה להתחתן איתו: "נראה לי מר בולדווד, שאף על פי שאני מכבדת אותך מאוד, אין בלבי הרגשה שהיתה נותנת בידי הצדקה להיענות לבקשתך".
תגובת בולדווד לבת-שבע: "חיי הם נטל בלעדייך, קרא בקול נמוך, "אני רוצה שתתני – אני רוצה שתתני לי לומר לך השכם והערב אני אוהב אותך!"
אני ממש נרעשת מהשיחה הזאת – בעיני בולדווד קצת אוטיסט. הוא לא מבין שלאנשים יש רגשות שונים משלו ולא אכפת לו בכלל. הוא רק מנסה לכפות עליה להיות שם כדי שהוא יוכל להינות מהעובדה שהיא איתו. בכלל לא אכפת לו מה היא מרגישה.
בת שבע חושבת לעצמה אחרי השיחה: "טוב לב הוא כל כך, וכל-כך רחוק מעצמו, שהוא מציע לי כל מה שארצה". והסופר כותב "אבל אם טוב-לב היה האיכר בולדווד, או היפוכו של טוב-לב, לא מתוך טוב-לב פעל כאן. הקרבות נדיבות מאין כמוהן של אהבות צרופות מאין כמוהן אינן אלא מילוי תאוה, ואין בהן כל נדיבות."
ואני אומרת לו תודה! תודה על הפרשנות חסרת הפשרות על מעשיו של בולדווד.
"בני אדם רגישים, נוח להם לשאול: "אני גרמתי?", ולא לחשוב מחשבה אובייקטיבית שקולה."
הציטוט הזה הוא של המחבר עצמו. אהבתי את הפרשנות העמוקה על אנשים רגישים, והנטיה להאשמה עצמית שמעוורת ומונעת בחינה אובייקטיבית של המצב, כולל מה עובר על אנשים אחרים.
בת-שבע על בולדווד: "מין איש יציב הוא בדרכו הפרועה, שתדעי לך. זה טוב מלהיות אדם פרוע לפי דרכו היציבה – ויש כאלה. חוששת אני שאני עצמי כך אני."
אהבתי את ההגדרה – אדם פרוע בדרכו היציבה. גם אני מזדהה עם התיאור הזה. אני חושבת שהיא התכוונה לאי-שקט שיש בתוכה.
חלקים משיחה בין בת-שבע למשרתת/בת-לוויה שלה, לידי:
לידי לבת-שבע: "אני לא יודעת מה לומר מיס," אמרה לידי ופרצה בבכי. "כשאני אומרת לא, את לא מאמינה לי, וכשאני אומרת כן, את מתנפלת עלי בכעס!". בת-שבע ללידי: "זכרי לידיה סמולברי, אם תאמרי במקום כלשהו מילה אחת ממה שאמרתי לך מאחורי הדלת הסגורה הזאת, לא אבטח בל עוד ולא אוהב אותך ולא אחזיק אותך אצלי עוד רגע אחד – אפילו רגע אחד!". "לא אומר כלום" אמרה לידי מתוך הדרת-כבוד נשית מגודל קטן. "אבל אני לא רוצה להישאר אצלך. וברשותך אלך לי בתום הקציר, או עוד השבוע, או היום… אני לא רואה את עצמי ראויה שירדו ויסתערו עלי לחינם!" אמרה האישה הקטנה ברוב גדלות.
"לא, לא, לידי, את חייבת להישאר!" אמרה בת-שבע וצנחה מיהירות לתחנונים באי-עקביות גחמנית. "אל תשימי לב שאני בהתקף עכשיו. לא משרתת את לי – בת לויה את לי. אוי לי, אוי לי – אינני יודעת מה אני עושה מזמן שכאב הלב המדכא הזה מעיק עלי ושוחק אותי כל-כך! מה יהיה עלי בסופי! ודאי אסתבך בצרות עוד ועוד! לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא נגזר עלי למות בבית מחסה לעניים. אין לי הרבה ידידים בעולם, אלוהים עדי".
"לא אומר כלום! ולא אעזוב אותך!" התייפחה לידי ונדחפה להגיע אל שפתיה של בת-שבע ולנשק לה. וזו נשקה בת-שבע ללידי והכל שב על מקומו בשלום.
לידי לבת-שבע: "וגבירתי היקרה, הלא לא תציקי לי ולא תתנפלי עלי עוד, נכון? כי נדמה שבאותה השעה את מתרוממת גבוה כמו אריה, וזה מפחיד אותי. תדעי לך נראה לי שהיית יכולה להתמודד עם כל גבר כשאת באחד ההתקפים שלך." "בשום פנים לא! כך נראה לך?" אמה בת שבע וצחקה צחוק קל, אבל באמת ובתמים נבהלה מעט מתמונה אמזונית זו של עצמה.
דרמה שלמה יוצרת בת-שבע עם רגשותיה המתפרצים. בדרך היא רומסת את לידי הנאמנה. ולידי, שלא סבלה מילדות קשה, יודעת שעוברים את הגבול שלה. היא לא תסכים ליחס כזה. ובת-שבע חוזרת בה ומתנצלת (חבל ששרה נתניהו לא לומדת ממנה על כנות-עצמית ואיך להתמודד כשאת רומסת אנשים שעובדים אצלך…). בת-שבע לא מודעת לפגיעה שהיא יוצרת עם הדרמה שלה. היא מוצפת בעצמה. אין לה עם מי להתייעץ על הדברים החשובים בחייה והיא משתמשת במשרתת כדי לסדר את המחשבות שלה. אני רואה אותה עם הרבה חמלה…
בת-שבע אומרת לבולדווד:" אתה תולה בי יכולת גדולה מדי לאהוב. אין בי חצי החום הטבעי שנדמה לך שיש בי. ילדות לא מוגנת בעולם קר הצליפה וגירשה את הרוך מתוכי".
וואו! איזה תובנה! אין מלים.
"אין לי נפש חיה בעולם להילחם את מלחמותי, אבל אין נוהגים בי רחמים. ובכל זאת, אפילו אלף מכם לועגים לי ודוברים בי סרה, לא אתן בשום פנים שידכאו אותי!"
עוד וואו… כמה חזקה היא מנסה להיראות, מתוך המקום החלש כל-כך של החסך בהורים.
בת-שבע על עצמה מול טרוי: "אינני מבקשת לי הרבה, צדק בלבד – ולא עוד! אה! היו ימים שהרגשתי שלא אסתפק אלא בכבוד שאין למעלה ממנו מהבעל שאבחר לי. והיום כל דבר שאינו מגיע עד אכזריות יניח את דעתי. כן! לידי כך הגיעה בת-שבע העצמאית ומלאת החיים!"
בת-שבע (בניגוד ללידי), כן עברה ילדות קשה, ומוכנה לספוג התעללות. היא לא מרגישה שמגיע לה יותר, למרות הביקורת שיש לה על עצמה. לשמחתי, לאט לאט ההבנה מחלחלת אליה שמשהו פה לא טוב לה. שאולי מגיע לה יותר.
ולמי שהגיע/ה עד כאן, ממליצה לקרוא כמובן, על אף השפה המעייפת 🙂 ראיתי שיש גם סרט, מקוה למצוא איך לצפות בו 🙂
